"חג עצמאות שמח למי שחוגג". איחול זה, שהופיע באתר האינטרנט של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עורר סערה זוטא. ג של גינויים מימין ומשורות מפלגת העבודה ניחת על הפקולטה שהעזה לסייג את חגיגות הריבונות, ולעומתו קם גל של גינויים שכנגד על השוביניזם הלאומי של הציונים, שאינם יכולים אלא למחוק את הנרטיב הפלסטיני.
אנקדוטה זו, שכביכול היא נטולת חשיבות, חושפת את הפרדיגמה השולטת בשיח היהודי-ערבי בתוך ישראל. זוהי פרדיגמה שמתבטאת בתביעה של כל אחד מצידי המתרס הלאומי לבטל את שורשי הזהות הלאומית של הצד האחר. ממילא זוהי פרדיגמה ששמה לאל את הסיכוי לשותפות פוליטית יהודית-ערבית, מכיוון שצד אחד תמיד יואשם בה בחתירה תחת לגיטימיות המשטר ובהיותו תומך טרור ואילו הצד השני יואשם תמיד במחיקה, בכיבוש, בנישול ובקולוניאליזם. התהום הרעיונית והזהותית הזאת לא תוכל להתבטל עד שתנוהל ה"שיחה הזהותית" ממקום שונה ושוויוני יותר, ובה בעת אותה התהום עצמה מונעת את ניהולה של שיחה כזאת בגובה העיניים.
אני מבקש להציע כאן, בקצרה, כי הניסיון לגשר על התהום הזאת נידון לכישלון, וכי מי שחפץ בשותפות יהודית-ערבית כדי לייצר מנגנון בעלות שוויוני יותר במדינה, במוסדותיה ובמשאביה צריך להניח לשאלות היסוד של כל אחת מן הזהויות הלאומיות ולהתמקד תחת זאת בנכונות ל"נתינה מסדר שני", כלומר בנגזרות הראשיות של כל אחת מהזהויות הלאומיות. במילים אחרות, אני מבקש להצביע על מה שכל צד נדרש להעניק על מנת שתקום השותפות הפוליטית היהודית-ערבית וכדי שמושג השוויון האזרחי בישראל יתרחב מהותית. לסיכום, אנסה לסרטט בקווים ראשונים את התועלות הפוליטיות הנובעות מאפיק מחשבה זה.
הפרדיגמה השולטת בשיח הישראלי מצידו היהודי ומצידו הערבי היא ששותפות ודו-קיום בשלום יתאפשרו רק בתנאי של "ויתור תשתיתי". במסגרת פרדיגמה זו נדרש הציבור הערבי לוותר על הנרטיב הלאומי שלו, הכולל תביעות של עם ילידי במולדתו. נרטיב זה מושתת על חוויית האסון של הנכבה ובתוכה העקירה, הגירוש, הפליטות, והנישול המתמשך הנלווה לאלה. לפי הפרדיגמה השלטת, רק אם יוותרו הערבים על אשכול העוולות המכונס במונח "נכבה" ויקבלו ממילא את התביעות של הלאומיות היהודית להגמוניה תיתכן בישראל שותפות בין יהודים וערבים, ואף אזרחות שווה במובנה העמוק.
מנגד, הפרדיגמה השלטת בציבור הפלסטיני בישראל (ומחוצה לה) גורסת כי על מנת לאפשר דו-קיום צודק ושוויוני נדרשים היהודים לוותר על זכותם להגדרה עצמית פרטיקולרית על אדמת פלסטין ההיסטורית. הלאומיות היהודית בארץ הזאת היא לאומיות מנשלת, ויש אף שיטענו כי היא קולוניאליסטית. חיים משותפים בשוויון יתאפשרו רק אם מדינת ישראל תחדל להיות המדינה היהודית, כלומר תהפוך לדמוקרטיה הסדרית א-לאומית, שהוא מקום שבו הזהות היהודית אינה מקבלת ביטוי ברמת המדינה.
הדרישה (ההדדית) לוויתורים תשתיתיים כאלה אינה מציאותית כשם שאינה מוסרית, ונדמה לי כי ההצעה החלופית הבאה היא גם מוסרית יותר וגם ריאלית יותר מבחינה פוליטית. חלופה זו גורסת, קודם לכול, כי הוויתור שנדרש אינו ויתור חד-צדדי, כפי שגורסת הפרדיגמה השלטת שלעיל. שני הצדדים נדרשים להעניק נכס תשתיתי על מנת לקבל את התמורה המיוחלת של הוויתור המצופה מן הצד השני. זוהי ההצעה:
על מנת לייצר שותפות פוליטית יהודית-ערבית ולכונן בישראל חברה שמקדמת שוויון ובטחון, הציבור היהודי בישראל נדרש לוותר על הבלעדיות שלו בהחזקת הכוח השלטוני. כלומר, היהודים אינם נדרשים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות וגם לא על מימוש שאיפות אלו במדינת ישראל. הם גם אינם נדרשים לוותר על הזכויות המוקנות להם מכוח היותם הרוב במדינה, כל עוד רוב זה אינו נשמר באמצעים מפלים. הציבור היהודי בישראל אינו נדרש לחלוק בזהות הלאומית והמדינתית. הוא נדרש לחלוק בשני טובין קונקרטיים הרבה יותר: משאבי הציבור – כסף, קרקע, תשתיות, חינוך איכותי, בריאות ותרבות – והכוח להחליט על הקצאתם.
הצעד הנדרש מהציבור הערבי הוא התקדמות מעמדת הקורבנות שמאפיינת את ההתנהלות הפוליטית של ציבור זה מאז 1948, וביתר שאת מאז הקמת המפלגות הערביות העצמאיות. כלומר, הציבור הערבי אינו נדרש לוותר על תחושת העוול שבנכבה, הוא אינו נדרש לוותר על זיכרונה ואינו נדרש למחוק את האחריות היהודית לעוול הפלסטיני כפי שזו עולה מתוך מרכזיות הנכבה. הוא נדרש לעדכן את מידת המרכזיות של הנכבה בהתנהלותו הפוליטית העכשווית והעתידית. במתח המתמיד שבין קורבנוּת ובין נטילת אחריות והעצמת הסוכנות, הציבור הערבי נדרש להרחיב את האחרון על חשבון הראשון.
ויתור על הגמוניה מלאה הוא ויתור עצום עבור כל קבוצה שלטת, והוא כרוך בוויתור על נכסים ממשיים לא סימבוליים. מן ההכרח שהתמורה המתקבלת בעבור מתן זה תהיה משמעותית. תמורה זו תבוא בדמות היכולת להעביר את הציבור הערבי בישראל מצד האויב במשוואה, בפועל או בכוח, לצד חברי הקהילה. גם הוויתור על היושרה המגולמת בשימור תודעת הקורבן הוא ויתור עצום. התמורה המתקבלת בעבור זה מוכרחה להיות משמעותית. תמורה זו תבוא לידי ביטוי בשורה של טובין מוחשיים, ובטובין אחד בסיסי ויסודי עוד יותר – שוויון.
תועלתו של תרגיל המחשבה הזה, אני מקווה, היא ביכולתו לכוון את המאמצים הפוליטיים של החפצים בשותפות פוליטית משני הצדדים. אם הוויתור ההדדי המוצע כאן מתקבל כפרדיגמה חלופית, בכוחו לסייע להבין אילו מן המאמצים הפוליטיים שלנו מכוונים נכון ואילו מחטיאים את התכלית. הוא מאפשר לבחון מסמכי חזון, אם ינוסחו כאלה. הוא מאפשר לשפוט הצהרות של מנהיגות, יהודית וערבית. הוא יכול גם להראות אילו פרויקטים מעשיים כדאי לקדם, באיזו מדיניות לתמוך ברמה המקומית והארצית, ואילו סוגים של שיתופי פעולה בשטח יש לטפח.
במילים אחרות, פרדיגמה מחשבתית חלופית זו יכולה לשמש רעיון פוליטי מארגן. כוחה ייבחן במידת ההתקבלות שלה. ביטויה הסופי יהיה במימוש השותפות היהודית-ערבית.
