זה שנים רבות, העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני והעוסקים בסכסוך המרוקאי-סהרווי עסוקים בהשוואות בין שני המקרים, ובמיוחד באופן שבו הקהילה הבין־לאומית מתייחסת אליהם. לעיסוק הזה יש בסיס מוצק נוכח הדמיון העובדתי והמשפטי בין הפרשיות.
בשני המקרים מדובר בשטח נטול ריבונות תחת כיבוש, והמדינות המחזיקות בו טוענות לזכויות היסטוריות בו. בשני המקרים המדינות המחזיקות מעודדות התיישבות של אזרחים שלהן בשטח המוחזק ומנצלות את משאבי הטבע בו לטובתן אגב הדרת האוכלוסייה המקומית (אם כי אין להשוות את העושר הגלום במאגרי הפוספטים של מערב סהרה למשאביהן של הגדה המערבית ועזה, שאין בהן פוטנציאל משמעותי לסחר בין־לאומי).
הדמיון מתבטא אפילו בשימוש באמצעי שליטה ביטחוניים בעלי השלכות מדיניות: בגדה המערבית זוהי גדר ההפרדה; במערב סהרה זוהי סוללת חול עצומה (ה־Berm) שמפרידה בין השטח שבשליטת מרוקו לבין השטח שבו נמצאים כוחות פוליסריו, ארגון השחרור הסהרווי.
בשני ההקשרים, הקהילה הבין־לאומית מכירה באוכלוסייה המתגוררת בשטח כעם בעל זכות להגדרה עצמית. בשני ההקשרים יש קביעות של בית הדין הבין־לאומי בדבר זכות זו (חוות דעת מ־1975 בעניין מערב סהרה וחוות הדעת מ־2004 בנוגע לגדר ההפרדה). בשני השטחים הכריז הארגון המוכר כארגון השחרור הלאומי של העם על הקמת מדינה עצמאית – פוליסריו הכריזה על הקמת "הרפובליקה הערבית הסהרווית הדמוקרטית" (SADR) ב־1976, ואש"ף הכריז על עצמאות פלסטין ב־1988.
הבדל משמעותי הוא שפלסטין נהנית מהכרה של כ־160 ממדינות העולם וכן ממעמד באו"ם של מדינה שאינה חברה, ואילו SADR מוכרת על ידי כ־80 מדינות בלבד. הבדל משמעותי נוסף הוא מעמדם של תושבי השטח: הסהרווים מחזיקים באזרחות של מרוקו, אשר פועלת להטמעתם בעם המרוקאי. לא כך יחסה של ישראל לפלסטינים.
למרות הדמיון העובדתי והמשפטי, יחסה של הקהילה הבין־לאומית למדיניותה של מרוקו הוא סלחני בהשוואה ליחסה למדיניותה של ישראל. שוני זה אינו נסתר מעיניהם של בעלי העניין מכל הצדדים, אך הם חלוקים בדעותיהם בשאלה אם שוויון מחייב שהיחס שיינקט כלפי שתי המדינות הוא זה שישראל סובלת ממנו או זה שמרוקו נהנית ממנו.
עם השנים, דרישות הקהילה הבין־לאומית ממרוקו מתמעטות והולכות. ב־2020 ארצות הברית אפילו הכירה בריבונות של מרוקו במערב סהרה
סטנדרט כפול
הביטוי החריף ביותר לשוני בגישות הוא בעמדתו של האיחוד האירופי, שהוא שותף הסחר הגדול ביותר של שתי המדינות.
זה שנים רבות האיחוד איתן בסירובו שלא לנהל יחסים כלכליים ומשפטיים עם ישראל שמהם עשויה להשתמע הכרה בלגיטימיות המשפטית או הפוליטית של ההתנחלויות או של תביעת ריבונות ישראלית בגדה המערבית, והוא נוקט אמצעים משפטיים כדי לעגן את הסירוב הזה. לעומת זאת, במשך שנים רבות האיחוד מקיים קשרי מסחר עם מרוקו לניצול משאבי הטבע של מערב סהרה באופן שמניב למרוקו רווחים משליטתה בשטח.
בשנים האחרונות ניהלה פוליסריו הליכים בבית הדין של האיחוד האירופי בטענה שההסכמים מפירים את זכותו של העם הסהרווי להגדרה עצמית. בית הדין קבע שהאיחוד רשאי להתקשר בהסכמים עם מרוקו לגבי שטחה של מערב סהרה רק בהסכמת העם הסהרווי ולאחר היוועצות עימו, ורק בתנאי שהעם הסהרווי – לא רק במערב סהרה אלא גם בתפוצה – ייהנה באופן קונקרטי מפירות הניצול של משאבי הטבע.
להחלטה זו יש פוטנציאל לצמצם את הפער בין מדיניות האיחוד כלפי ישראל לבין מדיניותו כלפי מרוקו, במיוחד נוכח העובדה שתיקונים שהכניס האיחוד בהסכמיו עם מרוקו שנועדו למלא אחר הדרישות מן הפה ולחוץ, נכשלו כשנבחנו בבית הדין. עם זאת, האיחוד האירופי ממשיך במאמציו להסדיר את הסחר עם מרוקו בסחורות ממערב סהרה, באופן שלכאורה ממלא אחר דרישות הדין כפי שקבע אותן בית הדין, אך בפועל הוא אינו עומד בהן.
שוני נוסף הוא ההתנערות ההדרגתית של הקהילה הבין־לאומית ממחויבותה לזכות של העם הסהרווי להגדרה עצמית. העצרת הכללית הכירה בזכות להגדרה עצמית של הסהרווים ב־1966, וקבעה שהמנגנון למימוש הזכות הוא משאל עם. ב־1988, לאחר שהושגה הפסקת אש בין מרוקו לפוליסריו, החל האו"ם לקדם משא ומתן על משאל העם. אך מרוקו הציבה תנאים שבפועל סיכלו את האפשרות להתקדם. ב־2007 היא הציעה תוכנית אוטונומיה, ומאז היא מסרבת להתדיין על אלטרנטיבה.
התפתחויות מהעת האחרונה מלמדות על כך שייתכן שהפער בין גישות האו"ם כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכלפי מערב סהרה מצטמצם, ודווקא לכיוון זניחת הזכות להגדרה עצמית
עם השנים, דרישות הקהילה הבין־לאומית ממרוקו מתמעטות והולכות. ב־2020 ארצות הברית אפילו הכירה בריבונות של מרוקו במערב סהרה. ההתנערות הבין־לאומית מזכותם של הסהרווים הגיעה לשיא בהחלטת מועצת הביטחון 2797 מ־31 באוקטובר 2025, שבה הוכתרה האוטונומיה שמרוקו מציעה – "התוצאה המעשית ביותר" שהמועצה קוראת להשתמש בה כנקודת המוצא למשא ומתן. כלומר, המועצה ממליצה לפעול במסלול שנותן תוקף לסיפוח ומפקיר את זכותם של הסהרווים לעצמאות.
מנגד, בזירה הפלסטינית, הקהילה הבין־לאומית הקשיחה את עמדתה בהתנגדות לסיפוח על ידי ישראל. שיאה של עמדה זו הוא קביעתו של בית הדין הבין־לאומי שהסיפוח בפועל של הגדה המערבית הופך את נוכחותה של ישראל בשטח – ולו ככובשת – לבלתי־חוקית, ושעל ישראל לצאת מהשטח "מהר ככל הניתן".
שוויון בהתאם לדין הבין־לאומי
מבחינה משפטית פערים אלו אינם ניתנים להצדקה. אך כל צד במחלוקת הפוליטית גוזר מכך טענה שונה לגבי האופן שבו צריך להבטיח שוויון. תומכי מפעל ההתנחלויות והחלת ריבונות ישראלית בגדה המערבית טוענים שעמדת האיחוד האירופי היא הפליה נגד ישראל, שתיקונה מחייב נכונות לסחר עם ישראל בסחורות מההתנחלויות.
לעומתם, תומכיהם של הסהרווים טוענים שהם מופלים על ידי הקהילה הבין־לאומית, ושתיקון מחייב תמיכה בשאיפות הסהרוויות וביצור ההתנגדות לסיפוח על ידי מרוקו, כפי שיש תמיכה בפלסטינים והתנגדות למדיניות של ישראל. אך השאלה לאיזה כיוון צריך לעשות את השוואת היחס אינה שאלה פוליטית (בלבד). מבחינה משפטית התשובה ברורה: החובה לכבד את הזכות להגדרה עצמית מחייבת הימנעות מהכרה בסיפוח של שטח כבוש ומהסכמה לניכוס משאבי הטבע שלו על ידי המדינה הכובשת.
התפתחויות מהעת האחרונה מלמדות על כך שייתכן שהפער בין גישות האו"ם כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכלפי מערב סהרה מצטמצם, ודווקא לכיוון זניחת הזכות להגדרה עצמית. החלטה 2803 מ־17 בנובמבר 2025 אימצה את תוכנית טראמפ לעתידה של עזה. החלטה זו מזכירה את ההגדרה העצמית רק כ"שאיפה של העם הפלסטיני", ללא כל אזכור להיותה זכות במשפט הבין־לאומי. היא עומדת בניגוד מוחלט לגישתם של מועצת הביטחון ושל יתר מוסדות האו"ם כלפי הפלסטינים במשך חמישים השנים האחרונות.
פנינו לאן?
הדמיון הגובר בגישת מועצת הביטחון ליישוב שני הסכסוכים בא לידי ביטוי באופן מילולי. ב־2007, כשמרוקו הציעה את תוכנית האוטונומיה, בירכה מועצת הביטחון על הצעה זו כ"מאמץ אמין [credible] של מרוקו לקדם את התהליך", וביטוי זה מופיע מאז בכל החלטותיה השנתיות בעניין מערב סהרה.
במהלך השנים החל הביטוי לשמש מדינות בתיאור הצעת האוטונומיה עצמה כ"בסיס האמין היחיד לפתרון הסכסוך". כעת, הפלא ופלא, החלטה 2803 לגבי עתידה של עזה מציבה תנאים פוליטיים וכלכליים "למסלול אמין להגדרה עצמית פלסטינית ועצמאות מדינית".
אקדח ה"אמינות", שבמחסניתו נמצאת העדפה מצד הקהילה הבין־לאומית של תועלתיות פוליטית על פני כיבוד הזכות להגדרה עצמית, הונח על השולחן במערכה הראשונה. נותר להמתין למערכה השלישית כדי לראות אם הגישה הבין־לאומית לפתרון הסכסוך במערב סהרה תאומץ גם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
