עם התמשכות המלחמה בעזה, הדיון סביב שאלת "היום שאחרי" הולך ומתגבר בתקשורת ובציבור. לאור העובדה שהגורמים המעורבים בלחימה לא נכנסו אליה מתוך מחשבה ארוכת טווח ולאחר הגדרת מטרות ברורות שהשגתן תסמן את סוף הלחימה, קשה לדמיין איך ייראה אותו סוף, ומה יבוא אחריו. לישראל, שהופתעה ממתקפת הטרור הקטלנית של חמאס בשבעה באוקטובר, לקח זמן לנסח את המטרה שלה במלחמה, וגם כאשר עשתה זאת, הייתה זו מטרה שאפתנית במיוחד – מיגור מוחלט של חמאס. בהתאם לכך, בעוד בישראל, השרויה עמוק במצב החירום, מתקשים לראות את האופק בהקשר זה, חוקרים ועיתונאים זרים – ובפרט אמריקאים – כותבים באינטנסיביות על הסוגיה. במאמר סקירה זה יובאו דבריהם של ניית'ן בראון, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, כפי שפורסמו במאמרו "ייתכן שאין 'היום שאחרי' בעזה", ושל איימי מקינון, עיתונאית ביטחון לאומי ומודיעין בכתב העת האמריקאי Foreign Policy שפורסמו במאמר תחת הכותרת "מה יקרה לעזה אחרי המלחמה?"
שלושה שבועות לאחר מתקפת הטרור של חמאס, בכירים בישראל ממשיכים לדבוק במטרתם "להשמיד את חמאס כליל". לטענת מקינון, מומחים לאזור מפקפקים ביכולת של ישראל לעשות זאת, לאור העובדה שחמאס נמצא בשלטון כבר 16 שנים, שבמהלכן ביסס את שלטונו ברצועה במגוון תחומי החיים. יתר על כן, גם אם ישראל תצליח לממש את מטרתה, יוותר ואקום שלטוני שלא ברור כיצד הוא יתמלא ושילווה במשבר הומניטרי חסר תקדים. מדבריהם של כתריסר דיפלומטים, מומחים, חוקרים ואנשי מודיעין שמקינון ראיינה – ישראלים, אמריקאים ופלסטיניים כאחד – לא עולה תרחיש חיובי לסיום המצב, וגרוע מכך, אף תרחיש אינו נראה סביר. בראון בניתוחו מרחיק אף מעבר לכך וטוען כי למעשה אין אפשרות ואין טעם לדבר על "היום שאחרי" בעזה אלא על "דמדומים ארוכים של התפוררות וייאוש", במילותיו.
מימוש המטרה המוצהרת של ישראל – חיסול חמאס – מצריך כמעט מעצם הגדרתו שיטוח של חלקים נרחבים מרצועת עזה, כך על פי פרנק לוינשטיין, לשעבר שליח מיוחד לענייני המו"מ הישראלי-פלסטיני במחלקת המדינה של ארצות הברית. הדבר כרוך בהפצצות אינטנסיביות של הרצועה במצב שבו גם לאחר קריאות חוזרות של צה"ל לכמיליון אזרחים להתפנות מצפון הרצועה, נותרו שם כ־350,000 אזרחים שעל פי ההערכות רובם חולים או מבוגרים מכדי להתפנות או כאלה שמפחדים שלעולם לא יוכלו לחזור אליה.
נוסף על כך, במסגרת מטרותיה, ישראל מעוניינת למנוע מחמאס כל יכולת צבאית וסמכות שיפוטית בעזה ללא הבדל בין הזרוע הצבאית למדינית. אך האם הדבר בכלל אפשרי? מה יעלה בגורלם של אלפי האנשים שמשמשים מורים, פקידים, רופאים וכדומה מטעם חמאס? האם לישראל יש אינטרס לרדוף אחריהם בהינתן שהיא אינה מעוניינת לשלוט ברצועת עזה לטווח הרחוק, ושכדי לעשות זאת עליה להשאיר שם לפחות שרידים של מערכות ציבוריות מתפקדות?
מבחינה חברתית ופוליטית, קל לראות שהמצב בישראל אינו יציב – נכון לעכשיו מעטה ה"אחדות" וההסכמה סביב הצורך במאמץ צבאי מכסים על קרעים פנים־חברתיים עצומים, אך לא לזמן רב. בראון מציין שהאלימות מצד ציבור המתנחלים בגדה כלפי פלסטינים הולכת וגוברת בעוד גורמים מדיניים וביטחוניים חלוקים ביניהם בשאלה האם הרשות הפלסטינית ברמאללה היא כעת גורם חסר חשיבות, גוף עוין או שותפה פוטנציאלית. הרעיון שהפלסטינים הם קהילה לאומית שיש להתייחס אליה ככזו מתקבל רק בחלק קטן מהקשת הפוליטית הישראלית. גם בקרב הפלסטינים ברצועה, בראון מסביר, המצב הפוליטי חמקמק. מאז 2006 עזה נשלטת על ידי חמאס, ורק מיעוט מבין העזתים זוכר אפשרות אחרת. מאז 2006, לאף פלסטיני לא היה קול אמיתי בבחירת השלטון שלו, ולפיכך קשה לשאול במי הם תומכים פוליטית. חרף קיומה של קבוצה מסוימת התומכת באופן נלהב בחמאס, יש לזכור שהוא לא פופולרי במיוחד בקרב חלקים גדולים מהציבור, גם אם הם חוששים לבטא זאת. בשולי הדברים, ראוי לציין שלמרות המצב שנוצר, קיימים שירותים ותחומי חיים בעזה שאינם נשלטים על ידי חמאס. כך למשל, חלק מהשירות הציבורי מצוי בידי פקידים מרמאללה; ישנם מתקני התפלה שמנוהלים על ידי האו"ם, תחנת כוח המנוהלת על ידי רשות האנרגיה הפלסטינית, משכורות של עובדי בתי חולים שמשולמות על ידי הרשות וכדומה.
בהינתן עובדות אלה והרקע הפוליטי-חברתי המוביל אליהן, הכותבים מנסים לשרטט את התרחישים האפשריים לשליטה בעזה לאחר המלחמה ולהסביר מדוע הם סבורים שאף אחד מהם איננו חיובי, ויותר מכך – אינו סביר.
ישראל
על פי מקינון, גורמים ימניים בישראל מציעים את הרעיון של סיפוח חלק מהרצועה או כולה, אך בכירים בממשל הישראלי חוזרים ומדגישים שאין בכוונתה של ישראל לעשות כן. לצד זאת, קשה לדמיין תרחיש של "היום שאחרי" שבו צה"ל אינו שומר לפחות על נוכחות ביטחונית מסוימת בתוך עזה כדי למנוע התארגנות מחודשת של מה שנותר מחמאס. בכירים בצבא מדברים על העברת חלק מכוח האדם והסמכויות של מתאם פעולות הממשלה בשטחים גם לעזה.
בראון מסכים כי לא סביר שישראל תחזיר מתנחלים אזרחי ישראל לתוך הרצועה, אך לעומת זאת ייתכן שהיא תקים שם בסיסים ועמדות צבאיות. מוסכם על השניים כי ישראל לא תוכל לשלוט בעזה באותה מידה של אדיקות כמו בגדה המערבית ובכל מקרה זו אינה מטרתה: בניגוד לגדה, היעד המרכזי של ישראל בעזה הוא למנוע מארגונים חמושים לתקוף את ישראל, ולא להגן על מפעל ההתנחלויות שלה. בסיכומו של דבר, לא נראה שישראל מעוניינת או מסוגלת לשלוט ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה.
הרשות הפלסטינית
מבין התרחישים, מומחים מדברים על שליטת הרשות הפלסטינית בעזה כתרחיש הכי פחות בלתי־סביר. בכירים אמריקאים – כולל בלינקן – התבטאו בציבור כי ארצות הברית מצפה לראות חזרה של רשות פלסטינית יציבה כחלק מהפתרון (אך לא התייחסו לשאלה כיצד להפוך את הרשות ליציבה).
ישראל לא תוכל לשלוט בעזה באותה מידה של אדיקות כמו בגדה המערבית ובכל מקרה זו אינה מטרתה: בניגוד לגדה, היעד המרכזי של ישראל בעזה הוא למנוע מארגונים חמושים לתקוף את ישראל, ולא להגן על מפעל ההתנחלויות שלה
אולם, על אף שפתרון זה נראה המתבקש ביותר, ושהוא זוכה לתמיכה אמריקאית ובין־לאומית, כדי לממשו יש להידרש תחילה לכמה בעיות משמעותיות שבראון ומקינון מונים. ראשית, הרשות הפלסטינית לא תסכים לקבל את האחריות לעזה בלי פתרון לגדה משום שהדבר יתפרש כשיתוף פעולה עם ישראל ("כמו להיכנס לעזה עם טנקים ישראליים ו־F16", במילותיו של ראש הממשלה הפלסטיני), ויהיה בגדר התאבדות פוליטית לרשות, שמלכתחילה אינה זוכה לפופולריות רבה. שנית, באותו הקשר, הממשל הפוטנציאלי של הרשות הפלסטינית יהיה בשליטה ביטחונית מלאה של ישראל, בדומה לשטחי C של הגדה המערבית. שליטה מלאה זו תחזק את תדמיתה של הרשות כ"קבלן" ישראלי. שלישית, לא ברור מהי הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית, שלא התקיימו בה בחירות לנשיאות מאז 2005, אז נבחר לראשונה מחמוד עבאס. רוב מוחץ של הפלסטינים אינם תומכים בראשות ורואים בה גוף מושחת, המשתף פעולה עם ישראל. רביעית – וגם אם נתעלם מכל אלה – לא ברור שהרשות מסוגלת לעמוד בהצלחה במשימה של ניהול העניינים בעזה, ודאי שלא בהיעדר סיוע כספי אדיר, בחירות דמוקרטיות ושינוי גישה מוחלט מצד ישראל. החוקרים מסכמים כי הואיל וההתממשות של כל תנאי מהתנאים האלה אינה נראית באופק, שליטת הרשות הפלסטינית בעזה אינה פתרון אפקטיבי וריאלי כרגע.
קואליציה ערבית
אף שבשיח הציבורי מדינות ערביות שונות מדגישות את מחויבותן לסוגיה הפלסטינית, בפועל הן מעולם לא רצו לקבל אחריות לעזה, וכעת מעוניינות בכך עוד פחות. לכן, בראון טוען, לא סביר שקואליציה של מדינות ערביות תיקח על עצמה תפקיד, וגם אם כן, עוד פחות סביר שהיא תמלא אותו באופן אפקטיבי. בטווח הקצר, ברור שיידרשו סיוע הומניטרי, הכנסת דלק ועזרה בבנייה, ומדינות ערביות שונות עשויות לספק את כל הללו. עם זאת, בטווח הארוך קואליציה ערבית של ממש שתנהל את העניינים – ייתכן בפיקוח האו"ם – אינה נראית כתרחיש מתקבל על הדעת.
בריאיון שנתן למקינון, מסביר עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, שתרחיש אפשרי בעיניו הוא שכפתרון ביניים ישלטו בעזה חיילים מצרים, ירדנים וסעודים, שיפעלו במימון נדיב של האמירויות ושל קטר. תרחיש זה הוא אופטימי מדי מכמה סיבות: ראשית, ככל שהמלחמה מתמשכת, יהיה קשה יותר לגייס את ההסכמה של מדינות ערב לעניין. שנית, לא סביר שישראל תסכים לנוכחות של צבאות זרים ברצועת עזה, ובמקביל שהצבאות הזרים יסכימו לנהל את העניינים ברצועה תחת שליטה ביטחונית של ישראל. כך לדוגמה, נשיא מצרים א־סיסי כבר דחה את הצעת ראש ה־CIA לנהל באופן זמני את הביטחון בעזה.
האו"ם או ארגונים בין-לאומיים אחרים
אחד הפתרונות למצב הבלתי־אפשרי הוא פיקוח של האו"ם – בין אם בשליטה ממש של ארגון בין־לאומי או על ידי פיקוח שלו על שלטון אחר (למשל של קואליציית מדינות ערביות). גם במקרה זה, ניתן להניח שארגונים של האו"ם וארגונים בין־לאומיים אחרים ודאי ייטלו חלק בפעילות הומניטרית ובמתן שירותים כגון חינוך, בריאות וכדומה, אך לא סביר שירצו להתערב הרבה מעבר לכך – במיוחד לאור התנגדות חלק מהאוכלוסייה ולאור העוינות יוצאת הדופן מצד בכירים ישראלים כלפי מזכ"ל האו"ם. במקביל לכך, יש לזכור שאונר"א לבדה איבדה במלחמה כבר למעלה מ־60 מאנשיה. לפיכך, בראון מסכם, לא סביר שהאו"ם יהיה שלטון אפקטיבי בעזה, וככל הנראה יסתפק במתן שירותים מסוימים בלבד.
לאור כל זאת, שני החוקרים מסכמים, חלק מהגורמים שצוינו לעיל יוכלו לספק כמה מהצרכים של עזה לאחר המלחמה – למשל ציוד רפואי או חינוכי, מים, עובדי סיוע וכו', ובוודאי יעשו זאת. אולם, בעתיד הנראה לעין, לא נראה שיהיה שלטון מרכזי בעזה. אף כוח לא יהיה מסוגל לאכוף שם חוק ולייצר סדר: לא נותר אלא להניח ששלטון החוק – אם יהיה כזה – ייאכף על ידי קבוצות מקומיות, והירידה ביכולת לאכוף חוק וסדר תשפיע לרעה גם על האופק הדיפלומטי והמדיני, מה שבתורו יקטין את האפשרות לשלטון מרכזי מסודר.
בראון גורס כי לחוסר הבהירות העולה מתיאור תרחישים אלה יש סיבה – השאלה "מי ישלוט בעזה בתום המלחמה" עשויה להתברר ככזו שאין לה תשובות טובות, וייתכן שהיא אינה נקודת הפתיחה הרצויה לדיון. שאלות אחרות שהוא מציע תחת זאת הן: מה המשמעות של מיגור חמאס מהשלטון כאשר מדובר בתנועה ששולטת בכל הדרגים של המשטר בעזה? מה משמעות האמירה של ישראל שהיא רוצה לשלול מחמאס את כוחו הצבאי כאשר מדובר בתנועה שאינה רק צבאית אלא אחראית גם לביטחון הציבורי, לאדמיניסטרציה ולפונקציות נוספות של ממשלה, ויתר על כן פועלת גם מתחת לאדמה? ואולי חשוב מכול – מה ייחשב כ"ניצחון"? איך יהיה אפשר לדעת שהמטרות הושגו ושהמלחמה הסתיימה? ללא מענה על שאלות אלה, לא ניתן לדבר על "היום שאחרי" כאילו מדובר במלחמה רגילה שבסופה ברור לכולם שיגיע הסכם מדיני.
בנאומיו ביידן מדבר על פתרון שכולל הקמת מדינה פלסטינית. לפני 7 באוקטובר, היה מדובר בתרחיש דמיוני: מעט מאוד פלסטינים וישראלים עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות. בריאיון למקינון, אמר ראש השב"כ לשעבר עמי איילון דברים שייתכן שכעת ייפלו על אוזניים קצת פחות ערלות: "אם אנחנו רוצים מדינת ישראל בטוחה, ומבלי לאבד את הזהות היהודית של המדינה, פתרון מדיני הוא האפשרות היחידה. במקרה אחר אנחנו ניצור אפרטהייד, ולעולם לא נהיה בטוחים". במצב הנוכחי, כל שיישאר לעזתים בתום המלחמה הוא הווה מייאש ועתיד של חוסר אזרחות ושלילת זכויות. במקרה כזה, אין גם הרבה תקווה ליציבותו של הביטחון שישראל שואפת לייצר לעצמה.
