נכשלנו בהקמת מדינה

בימים אלו צפות ועולות אותן שאלות שוב ושוב: מה משמעותה של מדינה? מהם המאפיינים שלה ומה מעניק לה את ההגדרה הזאת? כיצד ניתן להקים מדינה ולייצב את יסודותיה?

 

כבר הכרזנו על הקמת מדינתנו; אנחנו שרים את ההמנון הלאומי של המדינה שלנו ומניפים את הדגל שלה. זה אומנם יפה ומעודד כי לסמלים יש חשיבות במאבק לשחרור לאומי, אך סמלים כשלעצמם אינם מספיקים. אנחנו חייבים להתפתח ולהעניק לסמלים אלו תוכן וממשות.

 

החדשות על מותו של הצעיר פראס עסאם א-שאיב שלשום הכו את כולנו בתדהמה. ירי תועה פגע בעובדים של עיריית שכם שהגיעו להסיר מכשולים מהדרך כדי לשמור על החוק ועל רכוש הציבור, הגנה שכל אזרח במדינות חוק זכאי לה, וא-שאיב נהרג מהירי.

 

פראס, לצערנו, אינו הקורבן הראשון וכנראה שגם לא האחרון. מה שהתרחש בשכם אינו קורה רק שם. זהו ביטוי ללגיטימציה לכאוס ולנשק בלתי חוקי, תופעה חוזרת באזורים רבים של הרשות הפלסטינית. בגלל חוסר ההבנה של מהות שלטון החוק, עמוד התמך החשוב ביותר של בניין המדינה, פשע ומנטאליות שבטית ומשפחתית שולטים בכיפה.

 

מצב זה לא נולד בן לילה, אלא הוא תולדה של שיטה ושל הידרדרות הדרגתית שמקרבת אותנו אל סף התהום. אם לא נעשה מאמצים אדירים ורציפים כדי להיאבק בהידרדרות הזאת ולעצור אותה, זה יהיה סופנו.

 

עלינו לראות את התמונה בשלמותה ולא ללכת לאיבוד בין הפרטים הקטנים. המאפיין החשוב ביותר של המציאות שלנו הוא שאנחנו עדיין חיים תחת כיבוש. טוראי ישראלי בן תשע עשרה יכול לעצור רכב של שר פלסטיני, לבקש את תעודת הזהות שלו, לבצע חיפוש ברכב שלו ולעכב אותו ככל שירצה. מדיניות הכיבוש מכוונת ומטרתה לפגוע בכבוד הרשות ולהגחיך אותה בעיני אזרחיה כדי להכשיל את החלום הפלסטיני ולבסס את הכיבוש. במצב כזה, שרים פלסטינים לא יכולים להתרברב במעמדם ובפריבילגיות שבריריות שהחיילים העניקו להם ושבכל רגע נתון יכולים לקחת מהם בחזרה.

 

אני אומר את כל זה כדי להזכיר לכל מי ששכח שאנחנו עדיין חיים תחת כיבוש. עובדה זו כלשעצמה היא גורם משמעותי שצריך לאחד אותנו. בשל כך אנחנו נדרשים למחויבות מוסרית ולמחויבות לאומית מינימליות. זה יסוד קיומנו, והוא תקף לא רק לחלשים שבינינו, אלא גם לבעלי הכוח. אולם אלו, בשל סיבות שכולנו מכירים, דווקא מתנכרים לבעיות ולסבל של בני עמם החלשים.

 

הכרזנו על הקמת מדינה ב־1988 וחזרנו על ההכרזה הזו יותר מפעם אחת, אך נכון לעכשיו עדיין לא הצלחנו להוכיח ולהנכיח מציאות זו כעובדה מוגמרת בשטח, משום שבנינו מדינה מלמעלה למטה, ולא ההיפך. במצב כזה, אחרי צעד או שניים, התהליך נעצר באמצעו ולא הגיע לבסיסו, והוא העם. המדינה היא חסרת אחיזה בקרקע, אינה יציבה ומתעופפת ממשב כל רוח קלה.

 

כשמדינה נבנית מלמעלה למטה יש בה נשיא, שרים, גנרלים, ראשי לשכות ומוסדות, מכוניות שנושאות לוחות רישוי בצבע אדום ומשרדים ממשלתיים. גם סמלים לא חסרים: דגלים שמתנופפים מעל מבני הממשלה, שיירות שעוברות ברחוב כשהן מלוות בניידות וברכבי ביטחון, אזעקות וצפירות. כל זה מנותק לחלוטין מהאזרח הפשוט. עבורו, המדינה הפכה לנטל ולא למקום מחסה ומפלט. מדינה שהוכתבה מלמעלה לא תצליח להגיע לאזרח ולתת מענה לצרכיו הבסיסיים ולזכויותיו, ובראשן – הזכויות לחיים, לביטחון ולפרנסה.

 

אנחנו צריכים לבנות מדינה מלמטה למעלה, ולא להיפך. מדינה שתאכוף את שלטון החוק, מדינה נקיית כפיים שתעניק שוויון הזדמנויות ותספק הגנה וביטחון לאזרח הפשוט, זה שאין לו שבט או מפלגה פוליטית שיגנו עליו ושכל מה שיש לו זה אמונה בסולידאריות חברתית ובמובן האזרחי והמודרני של מדינה.

 

שלטון החוק הוא הבסיס היציב שעליו ניתן לבנות את מוסדות המדינה. אם עד היום לא הצלחנו לכונן מדינה עם שלטון חוק, אז עלינו להכריז שנכשלנו בבניית המדינה מלמעלה למטה. כעת עלינו לבצע שינוי כיוון, לרדת לקרקע ולבנות את המדינה מחדש מלמטה למעלה על בסיס שלטון החוק, הפרדת רשויות ואימוץ הדמוקרטיה כדרך חיים.

 

אני מזהיר מעל במה זו את בכירי הישות המכונה "מדינת פלסטין" שהעם אינו מעוניין בשכפול של משטר ערבי נוסף, משום שכל המשטרים הערביים מושחתים וכושלים. מה שהאזרחים רואים הוא בדיוק זה ויש לעצור זאת מיידית. אוסיף גם שבניית מדינה מלמטה למעלה דורשת שהעם יישא בתפקיד מרכזי ויהיה שותף בעל אחריות לכל הצלחה וכישלון.

 

אזכיר לכל מי שמטיל ספק בעם שלנו וביכולותיו שלפני שהוקמה הרשות, ובשיא המאבק נגד הכיבוש באינתיפאדה הראשונה, העם שמר בהצלחה על הביטחון ועל הסדר הציבורי באמצעות יחידות עממיות שהצליחו לנקות את הכפרים ואת מחנות הפליטים מסמים, מגנבים, ממשת"פים ומעבריינים. הבעיה היא שרוב אלו חזרו לעבוד ברשות בחסות ה"מדינה".

 

הגיע הזמן שהמדינה תרד אל הרחוב ותנקה אותו מכל התופעות השליליות וממוקדי השחיתות. אם היא לא תעשה זאת בהקדם היא לא תוכל להיפטר מהשחיתות ותהפוך לחלק ממנה בסופו של דבר.

 

אנו רוצים מדינה שהאזרח בה חש שהוא חלק ממנה ומשתייך אליה ואינו קורבן שלה.

 

זיאד אבו זיאד הוא עורך דין, כותב ופוליטיקאי פלסטיני. המאמר במקור התפרסם באתר אל־קודס. מערבית: דימה דראושה

בחזרה לפרויקט אופק »»