סאמי טה חמראן (سامي طه حمران) נולד סביב שנת 1911 ביישוב עראבה הסמוך לג'נין. כנער הוא עבר עם משפחתו לחיפה, שם החל לעבוד כפקיד באגודת הפועלים הערבית הפלסטינית (ג'מעית אל-עמאל אל-ערביה אל-פלסטיניה), איגוד העובדים הפלסטיני הכלל-ארצי היחיד שפעל באותה עת. טה טיפס במהירות בסולם ההיררכיה של האיגוד ובשנת 1937 מונה לעמוד בראשו. באותה תקופה האיגוד היה קטן, ורוב פעילותו התרכזה בחיפה. במהלך מלחמת העולם השנייה הפעילות התרחבה בצורה משמעותית. תרמו לכך הן עלייה חדה במספר הפועלים השכירים הפלסטינים, והן שינוי במדיניות השלטון הבריטי שכעת הכיר באיגודי עובדים מקומיים ברחבי האימפריה. עד תום המלחמה האיגוד הקיף עשרות אלפי חברים ברחבי פלסטין. בשנת 1945, על רקע מחלוקות סביב הדומיננטיות של סאמי טה והנכונות שלו להתפשר עם מעסיקים בעת סכסוכי עבודה, פרש הפלג הקומוניסטי והקים איגוד מתחרה בשם קונגרס הפועלים הערבים. התחרות בין הארגונים הובילה לגדילה של שניהם ולמעורבות גוברת שלהם בפוליטיקה הפלסטינית הלאומית. גולת הכותרת של פעילות העבודה המאורגנת בפלסטין המנדטורית הייתה השביתה הגדולה של 1946, בה כ-23,000 עובדי הממשלה הבריטית, ערבים ויהודים, שבתו במשך שבוע במחאה על הכרסום בשכרם הריאלי במהלך המלחמה. השביתה הגדולה לא הייתה הדוגמא היחידה למאבק משותף של עובדים פלסטינים ויהודים. המפגש התדיר ביניהם כעמיתים, בעיקר במקומות עבודה ממשלתיים גדולים, יצר גם תחרות בין ארגוני העובדים הערבים והיהודים אך גם מקרים של מאבקים משותפים.
היכולת של סאמי טה לאחוז במקל משני קצותיו – מצד אחד להיתפס כמנהיג לאומי של איגוד העובדים הפלסטיני המרכזי, ומצד שני לספק הישגים לעובדים בעזרת נכונות לנהל מאבקים משותפים עם איגודי עובדים ציוניים ולהידבר עם ממשלת המנדט שהייתה מעסיקה של עובדים פלסטינים – הייתה הבסיס לכוחו ולהצלחתו. אך היא גם הייתה נקודת התורפה שלו. סאמי טה היה לאיום בעיני יריביו הפוליטיים, ובראשם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני שהנהיג את הוועד הערבי העליון. הוא הפך למושא לתעמולה ארסית בעיתונות המזוהה עם אל-חוסייני, בה הוא הוצג כמשתף פעולה עם הציונים ועם האימפריאליזם הבריטי. בלילה שבין ה 11-12 בספטמבר 1947 נרצח סאמי טה. הוא נורה שמונה פעמים מטווח קרוב באחת מסמטאות חיפה, סמוך לביתו. הדעה הרווחת באותה עת, וגם לאורך השנים מאז, הייתה שהרוצח היה שליחו של המופתי. בהלווייתו השתתפו עשרות אלפי בני אדם, ביניהם מנהיגים פלסטינים ובריטים. הוא נטמן בבית הקברות בבלד א-שייח' (נשר של היום).
מצד אחד מנהיג לאומי של איגוד העובדים הפלסטיני המרכזי, ומצד שני לספק הישגים לעובדים בעזרת נכונות לנהל מאבקים משותפים עם איגודי עובדים ציוניים
את דמותו ומנהיגותו המורכבת זיהו גם בתנועה הציונית. מצד אחד הוא הוצג תדיר כמי שמנצל את עמדתו כמנהיג עובדים כדי לקדם אג'נדה לאומית, גם על חשבון העובדים אותם הוא מייצג (ביקורת שיש בה מידה של אירוניה כשהיא מגיעה מפיהם של ציונים-סוציאליסטים). מצד שני הוא נתפס כמי שאפשר לעשות איתו עסקים, בעיקר בתחום של מאבקי עובדים משותפים. לאחר הרצח ועד הפועלים היהודים בבתי הזיקוק שלח מכתב תנחומים לעמיתיו הערבים. במכתב, שהתפרסם גם בעיתון דבר, נאמר ש"נדהמנו לשמוע על הרצח המתועב, שלקח מכם את מזכיר אגודתכם, מר סאמי טהא. בשם הפועלים היהודים בבתי הזיקוק הננו מביעים בזה את השתתפותנו העמוקה באבלכם ומרכינים ראשנו בפני הקבר הטרי של האדם והמנהיג סאמי טהא."
מי זוכר את סאמי טה?
למרות שבמהלך חייו הקצרים הותיר סאמי טה חותם משמעותי על החברה הפלסטינית, זכרו נותר נחלתם של מעטים. יחד עם זאת, גם שבעים וחמש שנים לאחר הירצחו עדיין ניתן לזהות בשיח הציבורי הפלסטיני אדוות שהותירו דמותו והתעלומה האופפת את זהות רוצחו, בעיקר בשני הקשרים.
ההקשר הראשון הוא יריבות פוליטית פנים-פלסטינית. כמו במקרי רצח אחרים של מנהיגים פוליטיים, גם במקרה של סאמי טה לזהות הרוצח ולמניעים שלו יש חשיבות גם עשרות שנים לאחר האירוע עצמו. לשאלות האם פלסטיני רצח את סאמי טה והאם הוא עשה זאת בשליחות המופתי יש חשיבות אקטואלית, במיוחד לאור התגברות היריבות הפוליטית הפנים-פלסטינית. סקירה קצרה של מגוון העמדות בנושא מראה שפלסטינים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית נוטים להחזיק בעמדה נחרצת על פיה ידו של המופתי ברצח, אלה המעוניינים להדגיש את אחדות המאבק הפלסטיני מפנים אצבע מאשימה כלפי הבריטים והציונים, ואילו מי שמעוניין לשמור על ארשת של נייטרליות פוליטיות טוען שהתעלומה לא נפתרה ואשמה הופנתה כלפי כל הצדדים.
ההקשר השני בו דמותו של סאמי טה עדיין נוכחת הוא מצבה של תנועת העבודה הפלסטינית. תשתית העבודה המאורגנת הפלסטינית שתוארה מוקדם יותר קרסה כמעט לחלוטין ב-1948 עם פיצולה של פלסטין בין כמה מדינות ופיזורו של העם הפלסטיני. בתוך מדינת ישראל המשיכו לפעול שני ארגוני עובדים פלסטינים שהוקמו בתקופת המנדט: קונגרס הפועלים הערבים שהיה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית וברית פועלי ארץ ישראל שפעל בחסות ההסתדרות. במקביל נכנסנו הפלסטינים אזרחי ישראל לחברות בהסתדרות בתהליך הדרגתי שהתפרס לאורך עשר שנים, והביא במהלכו לפירוקם של הקונגרס ושל הברית. לאורך השנים שיעורם של עובדים פלסטינים ישראלים מאורגנים היה קטן משיעורם של היהודים המאורגנים. הם גם סבלו, ועדיין סובלים, מאפליה בשוק העבודה ומייצוג יתר במקצועות בעלי הכנסה נמוכה.
גם מעבר לקו הירוק מצבה של תנועת העבודה הפלסטינית לא מזהיר. עד שנות התשעים איגודי עובדים פלסטינים בגדה המערבית סבלו מדיכוי ורדיפה, תחילה תחת ממלכת ירדן ובהמשך תחת שלטון צבאי ישראלי, ופעילות האיגודים הייתה מצומצמת ומפלגתית בעיקרה. אחרי האנתפאדה הראשונה החל תהליך איחוד והקמה של ארגון עובדים פלסטיני מרכזי, תהליך שהבשיל לאחר הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. הארגונים השונים התאחדו תחת הפדרציה הפלסטינית הכללית של האיגודים המקצועיים. הפדרציה הפכה במהרה למושא לביקורת על כך שהיא לא נלחמת מספיק עבור שיפור תנאי העובדים ועל היעדר דמוקרטיה פנימית. בדומה לישראל השכנה, בשנת 2007 הוקם ארגון מתחרה שחרט על דגלו ערכים של דמוקרטיזציה ושקיפות. ככלל איגודי העובדים הפלסטינים מתקשים להתמודד עם האתגרים המרכזיים העומדים בפניהם, ביניהם שיפור תנאי ההעסקה בשטחי הרשות הפלסטינית, קידום חקיקת עבודה, ושיפור מצבם של עובדים פלסטינים המועסקים בישראל.
כיום, על רקע מצבה של תנועת העבודה הפלסטינית, ניתן לזהות קולות הקוראים להפנות מבט אל עבר ההיסטוריה של איגודי העובדים הפלסטינים כדי לקבל השראה לעתיד. במילותיו של הסופר והעיתונאי סהיל כיואן, "סאמי טה קרוב אלינו בהרבה מהאיגודים והעובדים של שיקגו, אשר לזכר שביתתם שנערכה בראשון במאי 1886 אנו צועדים."
