"הייתי איש צבא עשרים ושבע שנים, נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוי לשלום […] שלום הוא קודם כל בתפילות, אבל לא רק בתפילות. שלום שהוא שאיפת העם היהודי, שאיפה אמיתית […] עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה."
במילים אלה סיים יצחק רבין את נאומו בעצרת למען השלום, שנערכה במוצאי שבת ה-4 בנובמבר 1995, מול רבבות תומכים נלהבים בדרכו המדינית. דקות ספורות לאחר מכן הוא נורה למוות בידי בן עוולה יהודי ובכך נגדעה באחת קריירה ביטחונית ומדינית מרשימה שלו, אשר החלה בפלמ"ח בשנות הארבעים של המאה העשרים.
החלטתו של רבין לצעוד בנתיב אוסלו החל מ-1993 נתפסה בעיני רבים בארץ ובעולם כמהפך רעיוני ותפיסתי ביחסו לפלסטינים בפרט ולסכסוך הישראלי-ערבי בכלל. אולם למעשה היה זה שיאו של תהליך שינוי ארוך והדרגתי אצל רבין. בהיותו איש צבא (1967-1947) הוא אחז בעמדות תקיפות ונוקשות כלפי הערבים והסכסוך, אשר היו תולדה של מערכת אמונות ותפיסות שרווחו בישראל באותן שנים והתחזקו ברבין כלוחם בשדה הקרב. עם זאת, גם באותה תקופה תפיסתו את הסכסוך הייתה פרגמטית ומתונה. כרמטכ"ל הוא לא שש אלי מלחמה באמצע שנות השישים, חרף התגרויותיה המרובות של סוריה וניסיונותיה להטות את מימי הירדן. הוא הבחין גם בין מדינות ערביות, משטרים ושליטים שונים, כמו נאצר וחוסיין.
מלחמת ששת הימים חוללה תמורה חשובה ראשונה בתפיסת הסכסוך של רבין. הוא ראה בשטחים שכבשה ישראל קלפי מיקוח לצורך ניהול משא ומתן עתידי לשלום עם הערבים, ובעיקר עם מצרים. כאשר הציע סאדאת הסדר חלקי עם ישראל בשנת 1971 ראה בכך רבין סיכוי טוב להפחית את סכנת המלחמה, והציע לממשלת גולדה להיענות ליוזמת סאדאת ולהגמיש את עמדתה הנוקשה כלפיו. מלחמת יום הכיפורים חוללה תמורות נוספות בתפיסת הסכסוך שלו, עת סבר כי עצם העובדה שהערבים ראו במלחמה ניצחון יצרה סיכוי גדול יותר לשלום. כראש ממשלה (1977-1974) הוא תיעל את מאמצי השלום לערוץ המצרי והצליח להגיע עם סאדאת להסכם ביניים ב-1975.
לאחר מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ראה רבין בבעיה הפלסטינית את לב הסכסוך. כשר הביטחון בעת שפרצה האינתיפאדה הראשונה (1987) הוא התקשה אמנם להשתחרר מתפיסות ומאמונות ישנות ביחס לבעיה הפלסטינית ולדרכי ההתמודדות עם התסכול והמרי הפלסטיני כנגד שלטון הכיבוש הישראלי. אולם עד מהרה הכיר במצוקת הפלסטינים וחשב על פתרון מדיני לבעייתם. ב-1989 הוא גיבש את תכניתו המדינית אשר נועדה ליצור מנהיגות פלסטינית מקומית שתישא ותיתן עם ישראל על עתיד השטחים, ורמז שיהיה נכון לשאת ולתת עם אש"ף במידה וישנה את אופיו הלוחמני. מאוד יותר הבשילה בו המחשבה כי זו תהיה הדרך הטובה ביותר למנוע את השתלטותה של חמאס על השטחים. כראש ממשלה ב-1992 הבין רבין היטב כי מי שניהל בפועל את השיג ושיח שהתנהל בוושינגטון בין המשלחות הפלסטינית והישראלית היה אש"ף והעומד בראשו ערפאת.
רבין מעולם לא היה חסיד ארץ ישראל השלמה, והסכמי אוסלו בהחלט תאמו את אמונותיו ותפיסותיו בעד היפרדות פיזית מהפלסטינים כדי למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית. האופן ההדרגתי שבו עוצבו הסכמים אלה תאם את גישת ה"צעד אחד צעד" הזהירה של רבין, שהסכמי הפרדת הביניים עם מצרים משמשים לה אנלוגיה היסטורית.
תפיסת הסכסוך המתונה והמרוככת של רבין אפשרה לו להגמיש את עמדותיו ואף לשנותן בהתאם למציאות ולנסיבות המשתנות. הוא לא עשה זאת בן לילה אלא בתהליך ריכוך עמדות ארוך והדרגתי ולאחר לימוד מעמיק של הנושא העומד על הפרק. בהשוואה למנהיגים ישראלים ואחרים הוא גם לא היה נגוע בסטריאוטיפיזציה של הערבים. תעיד על כך יכולתו לקבל את ערפאת, יריבו המר מן העבר, כשותף לעשיית השלום. בולטת גם יכולתו לראות את העולם הערבי ואת מנהיגיו לא כמקשה אחת של אויבים מפלצתיים, אלא של פרטים בעלי אינטרסים מגוונים וכוונות שונות, גם טובות וחיוביות. רבין, בניגוד לראשי ממשלה כיצחק שמיר, ביקש באמת ובתמים לכונן עם הערבים שלום שיהיה מושתת על כבוד ועל אמון הדדי, ופעל עד יום מותו למען הגשמת חזונו.
אריה דלל הוא מוסמך החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו "יצחק רבין והסכסוך הישראלי-ערבי: תהליכי שינוי והמשכיות במערכת אמונותיו, תפיסותיו ועמדותיו כלפי הערבים", המבוסס על מחקר ה-MA שלו, ראה אור לאחרונה בהוצאת ראובני ספרי צמרת.
