08.02.2017 מאמר מאת אילת לוי
נשים בשוק במרוקו (צילום: Eva Manzl)
נשים בשוק במרוקו (צילום: Eva Manzl)    

איסור הבורקה במרוקו: ביטחוני או פוליטי?

משרד הפנים במרוקו החליט לאסור על ייצור הבורקה ומכירתה, ועורר דיון ציבורי נרחב על חירויות הפרט בממלכה. האם מדובר במשבר יזום שבאמצעותו רומז המלך על חוסר שביעות רצונו ממפלגת השלטון האסלאמית?

בראשית ינואר התראיין בכיר במשרד הפנים המרוקני לאתר חדשות מקומי בעילום שם והכריז כי משרדו נוקט צעדים לאסור באופן מוחלט ייבוא, ייצור וסחר של ה״בורקה״, הלבוש האסלאמי המכסה את גוף האישה כולו. זאת, כך נראה, מ"שיקולי ביטחון", כחלק מהמאבק בפשיעה ובעיקר בטרור. סוחרי חנויות המוכרות לבוש אסלאמי בערי הממלכה דיווחו לאחר מכן על קבלת התראות בכתב, הקוראות להם להשמיד את המלאי שברשותם בתוך שתי יממות. עד כה לא פורסמה כל הצהרה רשמית בנושא ולא נטען כי חל איסור על עצם לבישת הבורקה, מה שהוביל לשיח ציבורי ותקשורתי עירני בנושא.

השימוש במונח בורקה, המתייחס לכיסוי הגוף המקובל באפגניסטאן ולא במגרב, יצר בלבול. אמצעי תקשורת ופרשנים שונים השתמשו במונח "ניקאב" – כיסוי גוף מלא הנפוץ בעיקר בסעודיה ובמדינות המפרץ, בעוד אחרים טענו כי אין הכוונה לאסור על כיסוי זה, הרווח בעשורים האחרונים גם בקרב החוגים הסלפים במרוקו, במיוחד באזורי הצפון.

מעבר לכך התפתח דיון נוקב בשאלה מהו כיסוי הראש או הגוף המקובל והרצוי בממלכה, הנהנית מאסלאם מתון וסובלני. רבים טענו כי נשים מאמינות במרוקו מעדיפות את ה"חיג'אב", כיסוי לראש בלבד, והזכירו כי הבורקה והנקאב הם "יבוא זר של אסלאם קיצוני" מאפגניסטאן או מהמזרח התיכון שאינו נפוץ במדינה. במקביל הודגשה הלגיטימיות של כיסויי הראש והגוף המסורתיים במרוקו, דוגמת ה"חאיכ" המכסה את הפנים והמקובל גם בקרב נשות הברברים/האמאזיע'ים, אשר מזוהים עם האסלאם הסוּפי העממי, או ה"ג'לבאב", מעין גלימה רקומה שאינה מחייבת את כיסוי הראש.

אף שגורמים שמרנים, בעיקר אסלאמיסטים, הזכירו כי גם חצאיות המיני והג'ינס הם "יבוא זר מן המערב", השיח הציבורי במרוקו אינו משקף דיכוטומיה של אסלאמיסטים המתנגדים לאיסור הבורקה מול חילונים ונשים התומכים בו.

למשל, קבוצת נשים סלפיות עטויות ניקאב פתחה במפגן מחאה מול הפרלמנט בעקבות האיסור, ועשרות פעילים אסלאמיסטים מחו נגדן אך הדגישו כי עטיית הניקאב אינה סותרת את עקרונות האסלאם הסובלני (ה"וסטי") של מרוקו. השיח' הסלפי מוחמד אל-פזאזי, שבשנים האחרונות התנער מדרך האלימות והתקרב לארמון, תמך באיסור בטענה כי "הבורקה בימינו הפכה סמל של קבוצות אסלאמיות קיצוניות". מנגד, פעילי שמאל וארגוני זכויות אדם טענו מפורשות כי האיסור פוגע בחירויות הפרט המעוגנות בחוקת הממלכה ואינו תקף מבחינה משפטית.

מן הדיון המתואר נעדר קולו של הממסד הדתי במרוקו, מועצת פוסקי ההלכה ומשרד הדתות, אך יותר מכל בלטה שתיקתו של העומד בראשו – המלך מוחמד השישי, הנושא גם בתואר "אמיר המאמינים". המלך נותר אהוד ופופולארי בקרב נתיניו חרף אירועי "האביב הערבי", שלא פסחו לגמרי על מרוקו. הוא מרבה להביע את התנגדותו לאסלאם הרדיקלי ואת נכונותו להיאבק בו, מבלי לוותר על רפורמות פוליטיות ודמוקרטיזציה, ואכן כיום מרוקו מסתמנת כאחת המדינות היותר יציבות ובטוחות באזור. נוסף על כך, היא המדינה היחידה בעולם הערבי שבה מפלגה אסלאמית, "הצדק והפיתוח", נותרה מפלגת שלטון.

עם זאת, מעורבותם של הארמון והמלך בזירה הפוליטית-מפלגתית מורגשת. מאז עלתה לשלטון ב-2011 כוננה מפלגת הצדק והפיתוח קואליציות עם מפלגות חילוניות המקורבות לארמון, ולתיקי מפתח, כדוגמת הפנים, מונו שרים מטעמו של המלך. בימים אלה, כשלושה חודשים לאחר נצחונה המחודש של המפלגה בבחירות הפרלמנטריות, נמצאת הזירה הפוליטית בממלכה במשבר חסר תקדים, נוכח הקושי של ראש הממשלה ומזכ"ל המפלגה, עבד אל-אִלַה בנכיראן, לכונן מחדש ממשלה. אמנם בכירי המפלגה נמנעו מלהתייחס לפרשת איסור הבורקה, אך אנשי דת המזוהים עמה יצרו זיקה בין האירועים ורמזו, כי הפרשה נועדה לפגוע בתדמיתה ובמעמדה של המפלגה והגדירו את משרד הפנים כ"ממשלת צללים נפרדת". במצב עניינים זה, המלך מוסיף לשמש בורר עליון בין המפלגות, ויש לזכור כי בכוחו אף לפזר את הפרלמנט ולהוביל לבחירות חדשות.

פרשת איסור הבורקה מתרחשת על רקע ההתנגדות הגוברת לכיסויי הגוף והראש האסלאמיים באירופה. זאת, בין היתר, על רקע התחזקותן של מפלגות הימין הקיצוני ביבשת, ובייחוד בצרפת (מפלגת "החזית הלאומית" בראשות מרי לה פאן מיהרה לברך את מרוקו על צעדיה). יתכן כי מרוקו מעוניינת להעביר בכך מסר לתנועות הימין האירופיות על נכונותה לשתף עמן פעולה נגד האסלאם הקיצוני, לבטח על רקע העובדה שמרוקנים מהווים חלק ניכר מקהילות המהגרים במדינות אירופה.

בתקשורת הערבית הוצגה מרוקו כמדינה הערבית הראשונה המטילה איסור מסוג זה, אולם בזירה האפריקנית אליה מתקרבת מאד מרוקו בעת האחרונה, היא מצטרפת לניז'ר, צ'אד, גבון וקונגו – כולן קולוניות צרפתיות בעברן, אשר קבעו איסורים דומים.

עריכה: ד"ר לילך אסף


אילת לוי, בוגרת תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון מאוניברסיטת תל אביב, עוסקת במחקר מדיני-חברתי על המגרב

 
שתף מאמר זה