22.07.2015 מאמר מאת שאול ינאי
 

איראן ומדינות המפרץ: האח הגדול מגיע

עבור רוב מדינות המפרץ להסכם הגרעין שהשיגה איראן אין חשיבות לכשעצמו, משום ששליטיהן הבינו מזמן כי לאיראן עצמה לא היה אינטרס בנשק גרעיני. אלא שעתה הפכה איראן כתובת רשמית לכל הסדר בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן, בבחרין ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכך מצטרף תג מחיר. קבלו את האח הגדול.

הסכם וינה שינה את כללי המשחק במזרח התיכון. לא בהכרח בגלל תוכנו או בגלל השבתה של איראן, לפחות מבחינה כלכלית, לחיק הקהילה הבין-לאומית; דומה כי אף מדינה לא משלה את עצמה שאיראן מתכוונת לעמוד בתנאי ההסכם. אולם ההסכם מבהיר סופית כי המעצמות הגדולות לא מחשיבות את האינטרסים והדעות של ממשלות המזרח התיכון הערבי, הכולל מעתה את ישראל.

עבור רוב מדינות המפרץ להסכם הגרעין אין חשיבות לכשעצמו, משום ששליטיהן הבינו מזמן כי הגורם היחיד שמונע פצצה גרעינית מאיראן הם שליטיה. אלה החליטו שמתאים להם לעמוד בראש מדינת סף גרעינית מחוזרת מאשר בראש מדינה גרעינית מבודדת וכושלת כמו צפון קוריאה. עם זאת, עתה מבינים במזרח התיכון כי איראן היא הכתובת לכל הסדר בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן, בבחרין ובסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכך מצטרף תג מחיר.

"תנו להם למות מכעס", הטיף בתחילת השבוע אייתוללה מוחמד עלי קרמאני. הזעם הישראלי-סעודי, טען, הוא הוכחה כי איראן הצליחה לממש נדבך מהותי באסטרטגיה האזורית שלה: יצירת משבר אמון עמוק בין ארצות הברית לבין בעלות בריתה המסורתיות באזור, סעודיה וישראל. זה למעלה מעשור "מסבירה" איראן למדינות הערביות במפרץ כי היא, ולא ארצות הברית, צריכה להיות הפטרון האמתי שלהן. בסבלנות ובנחישות אין קץ טוענים האיראנים כי ארצות הברית היא משענת קנה רצוץ, זרה למערך הכוחות האזורי ושריד של מציאות אימפריאליסטית נכחדת. אולם מדינות המפרץ לא קיבלו את טענתה של איראן כי יכולותיה הגרעיניות תשרתנה גם אותן והטיחו בפניה כי היא היא התוקפן וכי מדיניות  הגרעין שלה נועדה להכניען, בדיוק כשם שהנשק הגרעיני והמטריה הצבאית האמריקאית שמהן נהנית ישראל באות על חשבון מדינות ערב.

באופן אירוני, המתאים מאוד למזרח התיכון, איראן – האויבת הגדולה ביותר של ה"שטן הגדול" האמריקאי – היא המרוויחה הגדולה, אולי היחידה, ממדיניותה של ארצות הברית באזור ב-25 השנים האחרונות. בשנת 1991 השמידה ארצות הברית את רוב יכולותיו הצבאיות של סדאם חוסין, ועשתה את מה שנכשלה בו איראן ב"מלחמת שמונה השנים" שקדמו לכך. בדצמבר 2001 סילקה ארצות הברית את איום הטאליבאן הפרו-סעודי מעל גבולה הצפוני של איראן, ושנתיים לאחר מכן חיסלה את המשטר השנוא ביותר על איראן והעניקה את עיראק לשיעים על מגש של זהב שחור. בפברואר 2011 תרמה ארצות הברית לסילוקו משטר מובארכ, אחד ממוקדי הכוח החשובים ביותר במזרח התיכון שהיה בעל ברית נאמן של ארצות הברית, סעודיה וישראל ומתנגד תקיף של איראן. בה בעת נמנעה ארצות הברית מנקיטת עמדה דומה כלפי בשאר אל-אסד, יקיר המשטר בטהראן.

לווייתו של עימאד מורניה בלבנון (צילום מסך)

הסכם וינה הוא, למעשה, הדובדבן שבקצפת עבור איראן. כל מה שהיה עליה לעשות הוא לממש את הצהרותיה זה שנים רבות כי לא תייצר נשק גרעיני, ובמילים אחרות לפעול על פי האינטרס הבסיסי שלה שלא להיות מדינה גרעינית. האמריקאים, מצדם, יכולים לנופף בפיסת הנייר ולומר בצדק כי מנעו פצצה גרעינית איראנית בדורנו.

ההסכם גרר שורה של תגובות רשמיות מבוהלות במפרץ הפרסי. רוב מנהיגי המדינות, אך לא הסעודים, מיהרו לשלם את המס המקובל למעצמה החזקה החדשה: מברקי ברכה על ההסכם. מלך בחרין, חמד בן עיסא אל-ח'ליפה, אשר שלטונו מתקיים בזכות הסעודים המונעים מהרוב השיעי הפרו-איראני להדיח אותו ואת משפחתו, בירך על ההסכם והביע נכונות להשיב את "יחסי השכנות הטובים המסורתיים בין שתי המדינות". למותר לציין שיחסים כאלו לא היו מאז המהפכה האיראנית ב-1979. שר החוץ הקטרי שיגר מברק ברכה ובו הביע את שמחתו על ההישג האיראני. אמיר כווית, השיח' סבאח אל-אחמד, הגדיל ובירך באופן אישי על ההישגים ההיסטוריים של "הרפובליקה האסלאמית האיראנית הידידה". נשיא איחוד האמירויות הערביות, השיח' ח'ליפה בן זאיד, בירך את נשיא איראן חסן רוחאני, והצהיר כי "ההסכם יסייע בחיזוק ביטחון והאזור".

מנהיגי המפרץ לא העזו לטעון, כמו מקביליהם בסוריה ובחזבאללה, כי ארצות הברית נכנעה לאיראן, אך סימני המצוקה והפאניקה ניכרו בדבריהם. כדי להוסיף לבעתה שהם חשים הודיעה דוברת משרד החוץ האיראני, מרזיה אפח'ם, כי "איראן נחושה להרחיב את קשריה עם המדינות השכנות, ושר החוץ של איראן יגיע לסיור במדינות המפרץ הפרסי לאחר סיום עיד אל-פיטר". במילים אחרות: האח הגדול מגיע. נא להתנהג בהתאם. 

 
שתף מאמר זה