נגזרות מתוך עיתון "חדשות", 27.05.1984; "על המשמר", פברואר 1977
נגזרות מתוך עיתון "חדשות", 27/05/1984; "על המשמר", פברואר 1977
Below are share buttons

מצג השווא של הכניסה לרפיח ושכחה היסטורית

"אם אתם באזור" – פרסום דו שבועי המוקדש לניתוח יחסי ישראל וסביבתה מנקודות מבט מגוונות, בעריכת ד"ר אלי אושרוב. הפעם על האיום המורכב של הכניסה לרפיח לאור היסטוריה ארוכה ונשכחת של העיר

אם מישהו מחפש סימן ליכולתו של בנימין נתניהו להמשיך ולשלוט בשיח הציבורי בישראל, סוגיית הכניסה לרפיח היא נייר לקמוס טוב. אף על פי שמדובר בצעד שיכול להתברר כקטסטרופה לישראל מבחינה אסטרטגית, הנושא ממשיך להיות קונצנזוס בתוך קבינט המלחמה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, גם השר בני גנץ ממשיך להתעקש על כניסה לעיר הפלסטינית, שהיא היום מקום מקלט לכמיליון עזתים. נחישות הממשלה בנושא מנוגדת אפילו לכמה קולות מהימין, למשל הפרשן הצבאי של כאן רועי שרון, שבפוסט בפייסבוק הרהר בקול רם על כך שמבצע צבאי כזה אינו יכול להצמיח כרגע שום דבר טוב, בוודאי לא עסקת חטופים. משמעותה של פעולה צבאית כזו, סביר להניח, היא הקרבתם.

הטיעון האסטרטגי המרכזי בעד כניסה לרפיח נובע כמובן מהיות העיר הפלסטינית חוליית הקשר היחידה בין הזרוע הצבאית של חמאס לבין העולם. המנהרות המובילות למצרים הן צינור החמצן של נשק, דלק ומזון שנועדו לתמוך בחמושים בעזה. פרשנים שתומכים בכניסה צבאית לרפיח גורסים שאם ינותק הצינור לעזה, תגווע לבסוף ההתנגדות הפלסטינית. אלא שזו ראייה מוגבלת מאוד, שמתמקדת במישור הצבאי המיידי ומתעלמת מההיסטוריה הארוכה של רצועת עזה, ובפרט של רפיח ומנהרותיה. רבים מהצעדים שמוצגים כיום כסופיים, החלטיים וחד־משמעיים, למעשה נוסו שוב ושוב בעבר. כך גם באשר לניתוקה של רפיח העזתית מזו המצרית.

רפיח הפלסטינית ורפיח המצרית הן אותה עיר למעשה. הגבול שנמתח ביניהן הוא תוצאה שרירותית של קווי הגבול שקבעו האימפריות לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, בלי להתחשב יותר מדי בתושבי המקום, שבכל מקרה לא התייחסו לגבולות אלה לשם ניהול חייהם היומיומיים, ולראיה, המשיכה רפיח להיות מאוחדת בפועל גם אחרי 1948 ואפילו אחרי 1967. רק בתחילת שנות השמונים עם חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, פוצלה ממש העיר ונחסם המעבר בין שני חלקיה. אז גם הופיעו המנהרות הראשונות. על אחת מהן אפשר לקרוא בכתבת מגזין בעיתון חדשות מ־27.5.1984, כמעט בדיוק לפני ארבעים שנה. העיתונאית יואלה הר שפי סיירה בעיר בעקבות גילויה של מנהרה חדשה, ושוחחה עם התושבים שהסבירו לה שכך מבריחים סחורה ללא מכס ושכך גם מבקרים בני־זוג זה את זה. הפלסטינים היו זריזים לסתום את פתח המנהרה לפני שצה"ל גילה אותה. המצרים לעומת זאת הרסו עד היסוד את הבית שממנו יצאה המנהרה.

הערכה אחת דיברה על 1,500 מנהרות בשנת 2010 אחרי מבצע עופרת יצוקה והמאמצים הניכרים שהושקעו בו לחיסול המנהרות. מלבד נשק, עבר בהן הכול: דלק, מזון, מכוניות, חיות מחמד ואפילו משפחות בדרכן לחופשה

לא עניין של "זבנג וגמרנו"

המנהרות של שנות השמונים היו רק סנונית של כלכלת המנהרות שנסקה עם השתלטות חמאס על הרצועה ולאחר שישראל—בשיתוף פעולה עם מצרים— הטילה את המצור על עזה בקיץ של 2007. במאמר מצוין בכתב העת ללימודים פלסטיניים, עיתונאי האקונומיסט ניקולאס פולהאם מסביר כיצד בסופו של דבר האיץ המצור סחר כלכלי בלתי־חוקי עצום בהיקפו בין מצרים לעזה. למשל, בשנת 2005, לפני ההתנתקות, היה היקף הסחר במנהרות (בעיקר בסחורות אסורות במכס, בנשק וכיוצא באלה) כשלושים מיליון דולר בשנה. בשנת 2008, עוד לפני מבצע עופרת יצוקה, הוא זינק לכ־35 מיליון דולר בחודש(!). למרות המאמצים של ישראל ושל מצרים לחסל את המנהרות הן רק הלכו ופרחו. הערכה אחת דיברה על 1,500 מנהרות בשנת 2010 אחרי מבצע עופרת יצוקה והמאמצים הניכרים שהושקעו בו לחיסול המנהרות. מלבד נשק, עבר בהן הכול: דלק, מזון, מכוניות, חיות מחמד ואפילו משפחות בדרכן לחופשה. חמאס ניהל את פעילות המנהרות באופן רשמי, גבה מיסים, פיקח על תנאי העבודה של החופרים והעניש סוחרי סמים, לפחות לטענתו.

כמו שסקירת מחקר של עמית הפורום לחשיבה אזורית ע'אזי אבו ג'יאב מזכירה, מצרים מאז 2007 מנהלת מערכת יחסים של קח ותן עם חמאס בעזה, שהביטוי שלה הוא הוויסות של מעבר רפיח (החוקי) והפיקוח על המנהרות (הלא־חוקיות). אחרי שאיש האחים המוסלמים מוחמד מורסי נבחר לנשיאות מצרים, קיוו בחמאס לירח דבש עם השכנה מדרום, אך זה הסתיים עם הפיכה צבאית. המדיניות של הנשיא החדש א־סיסי כלפי עזה, כמו שאבו ג'יאב מציין, התבטאה במלחמה משותפת עם ישראל נגד המנהרות. החל ב־2012 ועד אחרי מבצע צוק איתן בסוף 2014, טענה מצרים שהרסה כאלפיים מהן, בין היתר באמצעות הצפתן במי ים ופינוי של תושבים מאזור הגבול כדי לאלץ את החופרים, אם יבקשו לחדש את מאמציהם אחרי המבצע, לחפור רחוק יותר.

חידוש המנהרות לאחר הריסתן הוא עניין פשוט יחסית נוכח הניסיון הפלסטיני הנצבר בתחום זה, שמן הסתם תרם למפעל המנהרות העצום בהיקפו בכל הרצועה

המאמר של פולהאם מסביר לעומת זאת מדוע קשה למצרים להילחם בתופעה: המנהרות במצרים נכנסות לתוך הבתים ממש, כוחות הביטחון המקומיים לפעמים מקבלים שוחד על העלמת עין ולמעשה גוזרים קופון מכלכלת המנהרות. סביר להניח אם כן שגם אם רוב המנהרות נהרסו, הן עדיין חלק משמעותי מכוחו של חמאס.

הריסת המנהרות אם כן אינה דבר של מה בכך, וספק אם היא אפשרית. לא מדובר במבצע חד־פעמי אלא בפעולה מתמשכת שתהרוס למעשה את העיר הפלסטינית האחרונה ברצועת עזה שעוד עומדת על תילה. פעולה כזו גם תצריך שיתוף פעולה עם הצבא המצרי, שהוא אפשרי, אבל גם אינו יכול להיות מוחלט נוכח האינטרסים של מצרים ושל החיילים בשטח. חידוש המנהרות לאחר הריסתן הוא עניין פשוט יחסית נוכח הניסיון הפלסטיני הנצבר בתחום זה, שמן הסתם תרם למפעל המנהרות העצום בהיקפו בכל הרצועה. הרס מוחלט של המנהרות ומניעה של בנייתן מחדש יצריכו שהות מתמדת של חיילים ישראלים בשטח. ההנחה שהמנהרות קריטיות לעוצמה הצבאית של חמאס היא נכונה, אבל המחשבה שהריסת המנהרות היא עניין של זבנג וגמרנו היא פנטזיה.

למה לא להתחיל מרפיח?

אם רפיח אכן כל כך קריטית לעוצמתו של חמאס, למה בעצם לא התחילה ישראל את המבצע משם? טיעון זה עוד ללא ממש קנה לו שביתה בשיח הישראלי, אבל מתחיל להישמע פה ושם וייתכן שעוד יהפוך לרווח בדיונים טקטיים בדיעבד (בתנאי שהמלחמה תסתיים יום אחד). אלא שכדי לנתק את רפיח ממצרים (משימה לא קלה בכל מקרה כמו שראינו כאן) הייתה ישראל צריכה קודם לפנות את האוכלוסייה המקומית למקום אחר, למשל לצפון הרצועה, קרוב יותר למרכזים העירוניים הישראליים. במצב כזה, הייתה ישראל מסתכנת בהקמת מחנה פליטים של מיליון וחצי פלסטינים לא רחוק מאשקלון למשל. סכנת אירוע פריצה המוני של הגדר, שהיא עכשיו לכאורה הבעיה של מצרים, הייתה הופכת להיות בעייתה של ישראל.

כמו במקרה המנהרות, גם מצבה של רפיח היום, עיר אוהלים של פליטים ללא תשתיות שאין להם למעשה לאן ללכת, הוא רק שלב נוסף בתהליך היסטורי ארוך הרבה יותר. "רצועת עזה" כמקום מוגדר לא נוצרה יש מאין, אלא שימשה מאז 1948 כ"מחסן" עבור פליטים ערבים. גם לפני 75 שנה עשו את דרכם לרצועה כמאתיים אלף פלסטינים מכפרי הנגב ומיפו והגיעו לשטח חולי נטול תשתיות. על ההיסטוריה של הפיכת עזה ל"רצועת עזה" אפשר ללמוד ממחקריו על עמית הפורום לחשיבה אזורית ד"ר דותן הלוי. בשיחה שערך הלוי בפודקסט של אריאל קלצ'קין עוד לפני השבעה באוקטובר, הוא מתאר באופן מרתק את התהליך הארוך (והמדכא) שבו הפכה העיר הדרומית למה שהיא היום.

בפברואר 1977 הפסידה נבחרת הרצליה – שהורכבה מנציגים של הפועל, בית"ר ומכבי – 2:1 לנבחרת רפיח במשחק ידידות שנערך בעיר הדרומית מול עשרת אלפים צופים

ההיסטוריה הנשכחת של עזה

עזה הייתה עיר משגשגת בסוף התקופה העות'מאנית (השלישית בגודלה בארץ אחרי ירושלים ויפו) בזכות גידולי הדגן שהובל מעזה באוניות קיטור לשם ייצור בירה באנגליה. עזה נחרבה על ידי הצבאות הבריטי והעות'מאני במלחמת העולם הראשונה, ורק בתקופת המנדט הבריטי החלו תושביה לשוב אליה טיפין טיפין, ניסו לשקם את עירם ואף נראה שהם מצליחים בכך, כאשר בראשית שנות הארבעים שימשה העיירה הדרומית כמעין "עיר ערבית לדוגמה" עבור שלטונות המנדט הבריטי. רק בעקבות המלחמה ב־1948 הפכו היא וסביבותיה לעיר מקלט למאות אלפי בני אדם שנחתו במפתיע בחבל ארץ שכלל לא היה מוכן לקלוט אותם. מהשיחה של הלוי וקלצ'קין וכן ממחקריו של ד"ר עמרי שפר רביב, מתברר שכמו המלחמה במנהרות, גם הרעיון שהעזתים (או תושבי הנגב הפלסטינים) יעברו ל"מקום אחר", אינו חדש כלל וכלל.

המחקרים של עמיתי הפורום לחשיבה אזורית שציינו כאן מזכירים שלעזה ולישראל יש היסטוריה ארוכה יותר מזו שהחלה בשבעה באוקטובר. לעיתים, מושגים כמו "כניסה לרפיח" ו"הפסד ישראלי" היו בעלי משמעות שונה לחלוטין מזו שיש להם כיום. בפברואר 1977 למשל, הפסידה נבחרת הרצליה (שהורכבה מנציגים של הפועל, בית"ר ומכבי) 2:1 לנבחרת רפיח במשחק ידידות שנערך בעיר הדרומית מול עשרת אלפים צופים.

מה האלטרנטיבה לכניסה לרפיח כפי שהיא מתוכננת היום? על כך למשל אפשר לשמוע בשיחה מאוחרת יותר שערך דותן הלוי אחרי השבעה באוקטובר. בהסתמך על הפרספקטיבה שלו כהיסטוריון של רצועת עזה, הלוי מסביר שכדי להתחיל ולהתקדם אל עבר פתרון של שלום, יש לחשוב על עזה ועל ישראל בתור מרחב משותף (גם אם לא בהכרח מאוחד מבחינה פוליטית). הסדר מדיני שיכלול את פתיחתה של עזה לעולם, בניגוד להמשך המצור, חיוני כדי לראות אופק של שלום ויציבות. ההיסטוריה הארוכה של המנהרות העזתיות והמלחמה בהן, כמו ההיסטוריה של הזזתם של העזתים מפה לשם או אל "מעבר לגבול", מזכירה שפתרונות אחרים, צבאיים ואחרים, אכן נוסו בעבר בלא הצלחה.


הפרסום הדו־שבועי "אם אתם באזור" הוא פרויקט חדש מבית היוזמה המשותפת לפורום לחשיבה אזורית ולתחום "ישראל במזרח התיכון" במכון ון ליר, המוקדש לניתוח יחסי ישראל וסביבתה מנקודות מבט מגוונות. הפרסום, בעריכת ד"ר אלי אושרוב, כולל בתוכו פרשנות אקטואלית עם הפניות לפרסומי עמיתות ועמיתי הפורום בהווה ובעבר. לצד זאת, תוכלו למצוא כאן מקורות נוספים ומומלצים שבדרך כלל אינם זוכים להתייחסות בתקשורת הישראלית.

אם מישהו מחפש סימן ליכולתו של בנימין נתניהו להמשיך ולשלוט בשיח הציבורי בישראל, סוגיית הכניסה לרפיח היא נייר לקמוס טוב. אף על פי שמדובר בצעד שיכול להתברר כקטסטרופה לישראל מבחינה אסטרטגית, הנושא ממשיך להיות קונצנזוס בתוך קבינט המלחמה. נכון למועד כתיבת שורות אלה, גם השר בני גנץ ממשיך להתעקש על כניסה לעיר הפלסטינית, שהיא היום מקום מקלט לכמיליון עזתים. נחישות הממשלה בנושא מנוגדת אפילו לכמה קולות מהימין, למשל הפרשן הצבאי של כאן רועי שרון, שבפוסט בפייסבוק הרהר בקול רם על כך שמבצע צבאי כזה אינו יכול להצמיח כרגע שום דבר טוב, בוודאי לא עסקת חטופים. משמעותה של פעולה צבאית כזו, סביר להניח, היא הקרבתם.

הטיעון האסטרטגי המרכזי בעד כניסה לרפיח נובע כמובן מהיות העיר הפלסטינית חוליית הקשר היחידה בין הזרוע הצבאית של חמאס לבין העולם. המנהרות המובילות למצרים הן צינור החמצן של נשק, דלק ומזון שנועדו לתמוך בחמושים בעזה. פרשנים שתומכים בכניסה צבאית לרפיח גורסים שאם ינותק הצינור לעזה, תגווע לבסוף ההתנגדות הפלסטינית. אלא שזו ראייה מוגבלת מאוד, שמתמקדת במישור הצבאי המיידי ומתעלמת מההיסטוריה הארוכה של רצועת עזה, ובפרט של רפיח ומנהרותיה. רבים מהצעדים שמוצגים כיום כסופיים, החלטיים וחד־משמעיים, למעשה נוסו שוב ושוב בעבר. כך גם באשר לניתוקה של רפיח העזתית מזו המצרית.

רפיח הפלסטינית ורפיח המצרית הן אותה עיר למעשה. הגבול שנמתח ביניהן הוא תוצאה שרירותית של קווי הגבול שקבעו האימפריות לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, בלי להתחשב יותר מדי בתושבי המקום, שבכל מקרה לא התייחסו לגבולות אלה לשם ניהול חייהם היומיומיים, ולראיה, המשיכה רפיח להיות מאוחדת בפועל גם אחרי 1948 ואפילו אחרי 1967. רק בתחילת שנות השמונים עם חתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים, פוצלה ממש העיר ונחסם המעבר בין שני חלקיה. אז גם הופיעו המנהרות הראשונות. על אחת מהן אפשר לקרוא בכתבת מגזין בעיתון חדשות מ־27.5.1984, כמעט בדיוק לפני ארבעים שנה. העיתונאית יואלה הר שפי סיירה בעיר בעקבות גילויה של מנהרה חדשה, ושוחחה עם התושבים שהסבירו לה שכך מבריחים סחורה ללא מכס ושכך גם מבקרים בני־זוג זה את זה. הפלסטינים היו זריזים לסתום את פתח המנהרה לפני שצה"ל גילה אותה. המצרים לעומת זאת הרסו עד היסוד את הבית שממנו יצאה המנהרה.

הערכה אחת דיברה על 1,500 מנהרות בשנת 2010 אחרי מבצע עופרת יצוקה והמאמצים הניכרים שהושקעו בו לחיסול המנהרות. מלבד נשק, עבר בהן הכול: דלק, מזון, מכוניות, חיות מחמד ואפילו משפחות בדרכן לחופשה

לא עניין של "זבנג וגמרנו"

המנהרות של שנות השמונים היו רק סנונית של כלכלת המנהרות שנסקה עם השתלטות חמאס על הרצועה ולאחר שישראל—בשיתוף פעולה עם מצרים— הטילה את המצור על עזה בקיץ של 2007. במאמר מצוין בכתב העת ללימודים פלסטיניים, עיתונאי האקונומיסט ניקולאס פולהאם מסביר כיצד בסופו של דבר האיץ המצור סחר כלכלי בלתי־חוקי עצום בהיקפו בין מצרים לעזה. למשל, בשנת 2005, לפני ההתנתקות, היה היקף הסחר במנהרות (בעיקר בסחורות אסורות במכס, בנשק וכיוצא באלה) כשלושים מיליון דולר בשנה. בשנת 2008, עוד לפני מבצע עופרת יצוקה, הוא זינק לכ־35 מיליון דולר בחודש(!). למרות המאמצים של ישראל ושל מצרים לחסל את המנהרות הן רק הלכו ופרחו. הערכה אחת דיברה על 1,500 מנהרות בשנת 2010 אחרי מבצע עופרת יצוקה והמאמצים הניכרים שהושקעו בו לחיסול המנהרות. מלבד נשק, עבר בהן הכול: דלק, מזון, מכוניות, חיות מחמד ואפילו משפחות בדרכן לחופשה. חמאס ניהל את פעילות המנהרות באופן רשמי, גבה מיסים, פיקח על תנאי העבודה של החופרים והעניש סוחרי סמים, לפחות לטענתו.

כמו שסקירת מחקר של עמית הפורום לחשיבה אזורית ע'אזי אבו ג'יאב מזכירה, מצרים מאז 2007 מנהלת מערכת יחסים של קח ותן עם חמאס בעזה, שהביטוי שלה הוא הוויסות של מעבר רפיח (החוקי) והפיקוח על המנהרות (הלא־חוקיות). אחרי שאיש האחים המוסלמים מוחמד מורסי נבחר לנשיאות מצרים, קיוו בחמאס לירח דבש עם השכנה מדרום, אך זה הסתיים עם הפיכה צבאית. המדיניות של הנשיא החדש א־סיסי כלפי עזה, כמו שאבו ג'יאב מציין, התבטאה במלחמה משותפת עם ישראל נגד המנהרות. החל ב־2012 ועד אחרי מבצע צוק איתן בסוף 2014, טענה מצרים שהרסה כאלפיים מהן, בין היתר באמצעות הצפתן במי ים ופינוי של תושבים מאזור הגבול כדי לאלץ את החופרים, אם יבקשו לחדש את מאמציהם אחרי המבצע, לחפור רחוק יותר.

חידוש המנהרות לאחר הריסתן הוא עניין פשוט יחסית נוכח הניסיון הפלסטיני הנצבר בתחום זה, שמן הסתם תרם למפעל המנהרות העצום בהיקפו בכל הרצועה

המאמר של פולהאם מסביר לעומת זאת מדוע קשה למצרים להילחם בתופעה: המנהרות במצרים נכנסות לתוך הבתים ממש, כוחות הביטחון המקומיים לפעמים מקבלים שוחד על העלמת עין ולמעשה גוזרים קופון מכלכלת המנהרות. סביר להניח אם כן שגם אם רוב המנהרות נהרסו, הן עדיין חלק משמעותי מכוחו של חמאס.

הריסת המנהרות אם כן אינה דבר של מה בכך, וספק אם היא אפשרית. לא מדובר במבצע חד־פעמי אלא בפעולה מתמשכת שתהרוס למעשה את העיר הפלסטינית האחרונה ברצועת עזה שעוד עומדת על תילה. פעולה כזו גם תצריך שיתוף פעולה עם הצבא המצרי, שהוא אפשרי, אבל גם אינו יכול להיות מוחלט נוכח האינטרסים של מצרים ושל החיילים בשטח. חידוש המנהרות לאחר הריסתן הוא עניין פשוט יחסית נוכח הניסיון הפלסטיני הנצבר בתחום זה, שמן הסתם תרם למפעל המנהרות העצום בהיקפו בכל הרצועה. הרס מוחלט של המנהרות ומניעה של בנייתן מחדש יצריכו שהות מתמדת של חיילים ישראלים בשטח. ההנחה שהמנהרות קריטיות לעוצמה הצבאית של חמאס היא נכונה, אבל המחשבה שהריסת המנהרות היא עניין של זבנג וגמרנו היא פנטזיה.

למה לא להתחיל מרפיח?

אם רפיח אכן כל כך קריטית לעוצמתו של חמאס, למה בעצם לא התחילה ישראל את המבצע משם? טיעון זה עוד ללא ממש קנה לו שביתה בשיח הישראלי, אבל מתחיל להישמע פה ושם וייתכן שעוד יהפוך לרווח בדיונים טקטיים בדיעבד (בתנאי שהמלחמה תסתיים יום אחד). אלא שכדי לנתק את רפיח ממצרים (משימה לא קלה בכל מקרה כמו שראינו כאן) הייתה ישראל צריכה קודם לפנות את האוכלוסייה המקומית למקום אחר, למשל לצפון הרצועה, קרוב יותר למרכזים העירוניים הישראליים. במצב כזה, הייתה ישראל מסתכנת בהקמת מחנה פליטים של מיליון וחצי פלסטינים לא רחוק מאשקלון למשל. סכנת אירוע פריצה המוני של הגדר, שהיא עכשיו לכאורה הבעיה של מצרים, הייתה הופכת להיות בעייתה של ישראל.

כמו במקרה המנהרות, גם מצבה של רפיח היום, עיר אוהלים של פליטים ללא תשתיות שאין להם למעשה לאן ללכת, הוא רק שלב נוסף בתהליך היסטורי ארוך הרבה יותר. "רצועת עזה" כמקום מוגדר לא נוצרה יש מאין, אלא שימשה מאז 1948 כ"מחסן" עבור פליטים ערבים. גם לפני 75 שנה עשו את דרכם לרצועה כמאתיים אלף פלסטינים מכפרי הנגב ומיפו והגיעו לשטח חולי נטול תשתיות. על ההיסטוריה של הפיכת עזה ל"רצועת עזה" אפשר ללמוד ממחקריו על עמית הפורום לחשיבה אזורית ד"ר דותן הלוי. בשיחה שערך הלוי בפודקסט של אריאל קלצ'קין עוד לפני השבעה באוקטובר, הוא מתאר באופן מרתק את התהליך הארוך (והמדכא) שבו הפכה העיר הדרומית למה שהיא היום.

בפברואר 1977 הפסידה נבחרת הרצליה – שהורכבה מנציגים של הפועל, בית"ר ומכבי – 2:1 לנבחרת רפיח במשחק ידידות שנערך בעיר הדרומית מול עשרת אלפים צופים

ההיסטוריה הנשכחת של עזה

עזה הייתה עיר משגשגת בסוף התקופה העות'מאנית (השלישית בגודלה בארץ אחרי ירושלים ויפו) בזכות גידולי הדגן שהובל מעזה באוניות קיטור לשם ייצור בירה באנגליה. עזה נחרבה על ידי הצבאות הבריטי והעות'מאני במלחמת העולם הראשונה, ורק בתקופת המנדט הבריטי החלו תושביה לשוב אליה טיפין טיפין, ניסו לשקם את עירם ואף נראה שהם מצליחים בכך, כאשר בראשית שנות הארבעים שימשה העיירה הדרומית כמעין "עיר ערבית לדוגמה" עבור שלטונות המנדט הבריטי. רק בעקבות המלחמה ב־1948 הפכו היא וסביבותיה לעיר מקלט למאות אלפי בני אדם שנחתו במפתיע בחבל ארץ שכלל לא היה מוכן לקלוט אותם. מהשיחה של הלוי וקלצ'קין וכן ממחקריו של ד"ר עמרי שפר רביב, מתברר שכמו המלחמה במנהרות, גם הרעיון שהעזתים (או תושבי הנגב הפלסטינים) יעברו ל"מקום אחר", אינו חדש כלל וכלל.

המחקרים של עמיתי הפורום לחשיבה אזורית שציינו כאן מזכירים שלעזה ולישראל יש היסטוריה ארוכה יותר מזו שהחלה בשבעה באוקטובר. לעיתים, מושגים כמו "כניסה לרפיח" ו"הפסד ישראלי" היו בעלי משמעות שונה לחלוטין מזו שיש להם כיום. בפברואר 1977 למשל, הפסידה נבחרת הרצליה (שהורכבה מנציגים של הפועל, בית"ר ומכבי) 2:1 לנבחרת רפיח במשחק ידידות שנערך בעיר הדרומית מול עשרת אלפים צופים.

מה האלטרנטיבה לכניסה לרפיח כפי שהיא מתוכננת היום? על כך למשל אפשר לשמוע בשיחה מאוחרת יותר שערך דותן הלוי אחרי השבעה באוקטובר. בהסתמך על הפרספקטיבה שלו כהיסטוריון של רצועת עזה, הלוי מסביר שכדי להתחיל ולהתקדם אל עבר פתרון של שלום, יש לחשוב על עזה ועל ישראל בתור מרחב משותף (גם אם לא בהכרח מאוחד מבחינה פוליטית). הסדר מדיני שיכלול את פתיחתה של עזה לעולם, בניגוד להמשך המצור, חיוני כדי לראות אופק של שלום ויציבות. ההיסטוריה הארוכה של המנהרות העזתיות והמלחמה בהן, כמו ההיסטוריה של הזזתם של העזתים מפה לשם או אל "מעבר לגבול", מזכירה שפתרונות אחרים, צבאיים ואחרים, אכן נוסו בעבר בלא הצלחה.


הפרסום הדו־שבועי "אם אתם באזור" הוא פרויקט חדש מבית היוזמה המשותפת לפורום לחשיבה אזורית ולתחום "ישראל במזרח התיכון" במכון ון ליר, המוקדש לניתוח יחסי ישראל וסביבתה מנקודות מבט מגוונות. הפרסום, בעריכת ד"ר אלי אושרוב, כולל בתוכו פרשנות אקטואלית עם הפניות לפרסומי עמיתות ועמיתי הפורום בהווה ובעבר. לצד זאת, תוכלו למצוא כאן מקורות נוספים ומומלצים שבדרך כלל אינם זוכים להתייחסות בתקשורת הישראלית.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה