מחרתיים (21) יתכנסו כלל הפלגים הפלסטיניים בקאהיר לדון בחמש סוגיות מרכזיות העומדות על סדר היום הלאומי הפלסטיני: חברותם של הפלגים באש"ף, ממשלת אחדות לאומית, בחירות כלליות, הביטחון והפיוס החברתי. נראה כי הסוגיה הראשונה תהיה גורם מפתח בפתרון המחלוקות סביב נשק ההתנגדות וההכרה בהסכם אוסלו.
ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) הוקם בשנת 1964 בחסות מצרים. חמש שנים לאחר מכן הצטרפה אליו תנועת פתח, שמנהיגהּ, יאסר ערפאת, הועמד בראש הארגון. עשרים וחמש שנה ניהל הארגון מאבק מזוין נגד ישראל. לאחר שמאבק זה לא השיג את יעדיו החליט יאסר ערפאת לפנות אל הדרך המדינית ולחתום בשם אש"ף על הסכם אוסלו (1993), שהכיר בקיומה של מדינת ישראל ובאש"ף כנציגם הבלעדי והלגיטימי של הפלסטינים.
ערפאת לא הצליח לשכנע את פלגי האופוזיציה (חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני והחזיתות העממית והדמוקרטית) להכיר בישראל, אבל הוא הצליח לשמר את הלכידות הלאומית הפלסטינית. עם מות אבי המשפחה הלאומית הפלסטינית החל תהליך התפרקותה.
שלוש עשרה שנה מאז מות ערפאת, עשור לאחר הפילוג בין פתח וחמאס ורגע לפני שהמנהיגים הפלסטיניים מאבדים סופית את אמון דור הבנים והבנות, אש"ף עשוי להיות גלגל ההצלה של הפלסטינים שיאפשר להם לשמור על נשק ההתנגדות תחת קורת גג אחת.
שלוש אפשרויות עומדות בפני ההנהגות הפלסטיניות: השארת נשק ההתנגדות בידי הפלגים, התפרקות מהנשק הזה והקמת מנגנון צבאי אחד, או הכפפת נשקם של כל הפלגים למועצה לביטחון לאומי של אש"ף שתחליט בענייני מלחמה ושלום.
הרשות הפלסטינית תומכת באפשרות השניה ומתנגדת לתהליך מעבר הדרגתי שבמסגרתו ישמרו פלגי ההתנגדות המזוינת על עצמאות ארגונית אך יוכפפו מבצעית להחלטתה של סמכות לאומית עליונה, ורק בסיומו יוותרו על עצמאות ארגונית לטובת בניית צבא אחד.
חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית מעדיפות את האפשרות הראשונה, אך נראה כי לא תהיה להן ברירה אלא להסכים לאפשרות השלישית. זאת ניתן ללמוד מדבריהם של בכירים בשלוש התנועות.
יחיא סנואר, ראש הלשכה הפוליטית של חמאס בעזה, הצהיר כי העם הפלסטיני עדיין נמצא בשלב השחרור הלאומי, וקבע: "הנשק שלנו צריך להיות תחת מטריה לאומית כוללת שבה ישתתפו כל הפלסטינים, והמטריה הזאת היא אש"ף". צאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה הפוליטית של חמאס, טען כי הדרך המדינית לא הצליחה להביא לסיום הכיבוש, אולם מאחר שתנועת פתח, השותפה לפיוס באש"ף, עדיין מאמינה בדרך המדינית, הרי שחמאס ושותפתה, פתח, יצעדו "למימוש האינטרסים של עמנו בפעילות התנגדות ובפעילות מדינית". השותפוּת, קבע עארורי, "כוללת שותפות בהחלטה על מלחמה ושלום […] זה לא קשה למצוא נוסחה שתקבץ את כל הפלגים והמנגנונים שיפעלו יחד".
כאיד אל-גול, חבר הלשכה הפוליטית של חזית העממית, אמר מצדו כי "יש למצוא את הנוסחות המתאימות שיבטיחו מנגנון מאורגן שיפעל בהתאם להחלטה הלאומית". אחמד אל-מדלל, מאנשי הג'יהאד האסלאמי, יצר התניה בין הכיבוש הישראלי והמשך ההתנגדות. לדבריו, "כל עוד יש כיבוש ישראלי על אדמת פלסטין, ההתנגדות וכלי נשקה נגד האויב ישארו לגיטימיים".
חמאס שיזמה את מהלך הפיוס מוכנה, אפוא, לכפוף את נשק ההתנגדות לאש"ף כדי לזכות בנקודות זכות חשובות באזור ובעולם, להפוך לשותפה לגיטימית במשא ומתן מדיני מול ישראל ולחזק את מעמדה ברצועה ובגדה.
לצורך זה רותמת התנועה סוכני השפעה חשובים כמו מוח'תארים, ראשי שבטים, נשים, צעירים וחכמי דת. הגוף העליון לענייני שבטים בעזה כינס ועידה לאומית ראשונה של נכבדים, מוח'תארים וראשי שבטים והציע להקים "מועצת נכבדים" שתפעל נגד כל מי שינסה לחבל בפיוס. יו"ר הועידה, מאהר אל-חולי, הבהיר כי נשק ההתנגדות מסמל את כבוד העם הפלסטיני ומקור כוחו, אבל הוא חייב להיות מוכפף למפקדה צבאית אחת של כל הפלגים.
המועצה הפלסטינית להעצמה לאומית שהתכנסה ברצועת עזה הקימה "מועצת נשים" שאמורה לפעול להכשרת לבבות למען הפיוס, שיקום המארג החברתי ושיתוף נשים במשלחות הפיוס. חכמי דת שהתכנסו בעזה קראו לראות בפיוס חובה שרעית וביטוי לרצון הלאומי בשותפות. יחיא סנואר, שניפגש עם צעירים עזתים, אמר להם כי הוא שואב מהם את הכוח לשבור את צווארו של כל מי שינסה לחבל בפיוס.
הג'יהאד האסלאמי אינו מעז להפריע למהלכי הפיוס של חמאס ומצרים. על אף שהארגון היה רוצה לנקום בישראל על הרג אנשיו ומעצרם, הוא נוהג ריסון ומסתפק בניהול מלחמה פסיכולוגית נגד האוכלוסיה הישראלית. מקור כוחו של הארגון הוא צבאי ולא פוליטי, ומנהיגיו מבינים כי הדרך לשימור כוחם הצבאי והשפעתם על קבלת ההחלטות הלאומיות מחייבת, לפחות בשלב זה, משמעת פוליטית גבוהה.
השתלבותם של חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזיתות באש"ף, שיבת הנהגות החוץ לשטח הפלסטיני והסכמה להכפיף את נשק ההתנגדות למועצה לביטחון לאומי של אש"ף עשויות להקל את תהליך המעבר ממיליציות צבאיות לצבא אחד. כך גם יחויבו פלגי האופוזיציה והנהגותיהם להכיר בהסכם אוסלו, שעליו חתם אש"ף, להעדיף את הדרך המדינית על פני הדרך הצבאית, ולקבל את ההישענות על המחנה הערבי-לאומי של מצרים, סעודיה, ירדן ומאע"מ על פני המחנה הדתי-אסלאמי של איראן, טורקיה, האחים המוסלמים וחזבאללה.
אם יציבו כלל הפלגים הפלסטיניים את ה"אני הלאומי" מעל ה"אני המפלגתי" אפשר יהיה לומר שהם נחלצו מגישת ה-"فاتني القطار" (הרכבת החמיצה אותי), המעודדת התנערות מנשיאה באחריות ציבורית ולאומית לגורל עמם. התגייסות לאומית כוללת לשחרורו של האדם הפלסטיני מסבלות הכיבוש, המצור והסנקציות שהטילו עליו ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית עשויה להפיח בו תקווה גדולה, ולהניע אותו ללחוץ על מנהיגיו שלא לשוב למאבק המזוין – הדרך שהמיטה עליו חורבן והרחיקה אותו מהחלום של הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967.
