פואד עג'מי לא היה אינטלקטואל ערבי מן הסוג שאנו רגילים לראות. ההיסטוריון והמומחה למדע המדינה, זוכה "גרנט הגאונים" של קרן מקארתור, הגיע ממוצא שיעי-לבנוני צנוע – הוא נולד ב־1945 בכפר ארנון שבדרום לבנון. לאחר שהיגר לארצות הברית, שם למד במזרח אורגון ובאוניברסיטת וושינגטון סטייט, הוא החל ב־1973 ללמד באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית – שם החל הקשר שלו עם אינטלקטואלים ערבים ומוסלמים אנטי-קולוניאליים – בייחוד אדוארד סעיד הפלסטיני ואקבאל אחמד הפקיסטני. בפרינסטון הוא נודע דווקא כתומך נלהב בסוגיה הפלסטינית. ב־1980 התקבל למחלקה למזרח תיכון של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס. לבסוף, עבר למכון הובר בסטנפורד, המזוהה עם השמרנות האמריקאית. לאורך השנים, ובאופן מפתיע, עבר עג'מי שינוי מפתיע – לפתע הוא החל להביע עמדות רפובליקניות-ימניות, כמעט יותר ימניות מן הרפובליקנים עצמם. הוא התנגד למאבק הפלסטיני, שפך אש וגופרית על הערבים ועל תרבותם הטרוריסטית כביכול, הדגיש שהוא אמריקאי ולא לבנוני, והפך למדברר נלהב של הפלישה לעיראק. למעשה, נעשה עג'מי מומחה הבית של דיק צ'ייני ושל ממשל בוש האב, ומתוקף מוצאו ומומחיותו האקדמית העניק לגיטימיות לפעולות האלימות של ממשל זה כנגד עיראק.
עג'מי נפטר כבר לפני מספר שנים ב־2014. עם זאת, רק בשנה שעברה פורסמה תעודה מעניינת מעזבונו – ממואר אוטוביוגרפי על שנות ילדותו בלבנון בכותרת When Magic Failed: A Memoir of a Lebanese Childhood, Caught Between East and West. בעקבות הפרסום, הפובליציסט הלבנוני אסעד אבו ח'ליל הקדיש לאחרונה לעג'מי סדרה בת שלוש כתבות באתר אל־באח'באר הלבנוני, המזוהה עם חזבאללה. עיקרן של הכתבות הוא ניסיון לסקירה ביקורתית הן של תולדות חייו ותולדות עמדותיו הפוליטיות של עג'מי, הן של ספרו.
כפי שניתן אולי לצפות, אבו ח'ליל איננו רואה את עג'מי בעין יפה. בטורו הראשון הוא מציין שכבר ב־1987, עת שהייתה בלבנון נוכחות צבאית מערבית וישראלית, שימש עג'מי תכופות כפרשן בטלוויזיה האמריקאית. באותו זמן פרסם את ספרו "האימאם הנעלם – מוסא א־סדר והשיעים בלבנון". כבר אז, מציין אבו ח'ליל, הרטוריקה שלו כלפי הערבים הייתה מלאה בשנאה ובבוז. באותה שנה, הוא עמד בפני הקונגרס ואמר: "הסונים פושעים, והשיעים מתאבדים". כמה שנים לאחר מכן, עג'מי כבר יופיע בהתרמות למען ההתנחלויות.
העלייה המטאורית של עג'מי בשמי האקדמיה, אבו ח'ליל מציין, דורשת גם היא הסבר. כיצד אדם שלמד באוניברסיטאות מן הדרג השני (ואף השלישי) בארצות הברית, קיבל משרה בפרינסטון, אוניברסיטה שבדרך כלל מלמדים בה כמעט רק בוגרי "ליגת הקיסוס" היוקרתית? כיצד קרה שבתוך זמן מועט כל כך נעשה עג'מי ראש החוג ללימודי המזרח התיכון בג'ונס הופקינס, אוניברסיטה יוקרתית גם היא? למעשה, לפי אבו ח'ליל, המפתח לעניין דומה למפתח לשינוי הביזארי של עג'מי – מתומך בזכויות הפלסטינים לעמדות ימין רפובליקני. לפי אבו חליל, השינוי כלל לא היה: עג'מי לא האמין באמת – לא בדעותיו הראשונות ולא בדעותיו האחרונות. הוא פשוט היה אופורטוניסט מושבע, שביקש לטפס כמה שיותר מהר אל ראש הסולם האקדמי ולהבטיח את מעמדו. בכתבתו השנייה, אבו ח'ליל מצטט את פרופ' ריצ'רד פולק מן המחלקה למדע המדינה, איש שמאל פרו־פלסטיני, שבהספד לעג'מי ציין שהוא היה זה שקיבל אותו כמרצה בפרינסטון והכיר בינו לבין אדוארד סעיד ואקבאל אחמד. פולק סיפר כי בזמנו הוא ועג'מי חלקו דעות פוליטיות דומות. הינה כי כן, אבו ח'ליל מסכם, הפרו־פלסטיניות של עג'מי הייתה מהלך קרייריסטי-אופורטוניסטי – לא-פחות מהפנייה החדה שלו לימין בהמשך – שממנה התנער פולק בהספדו.
מן הקריירה האקדמית כולה של עג'מי, אבו ח'ליל מבקש להראות, עולה רוח של שרלטנות. קודמו בתפקיד בג'ונס הופקינס – מלומד ממוצא עיראקי בשם מג'יד ח'דורי, ביקש בכלל למנות מועמד אחר – את הלבנוני אילי סאלם, תלמידו לשעבר ומומחה כמוהו באסלאם המוקדם. גם כמורה וכמנטור עג'מי לא הבריק – בניגוד לקודמו בג'ונס הופקינס, הוא לא הוציא תחת ידיו אף תלמיד בעל שיעור קומה. הקורסים שלו לא כללו כמעט הרצאות שלו או תוכן מחקרי של ממש – למעשה, נהג עג'מי להביא ידוענים שהיו חבריו כדי להרצות בקורסים אלו.
גם ספריו של עג'מי לא העידו על עבודה אקדמית רצינית – ספרו הראשון The Arab Predicament הוא לדעת אבו ח'ליל לא יותר מאשר אוסף של הגיגים, שאינם זוכים לביסוס מחקרי של ממש. גם ספרו על מוסא א-סדר איננו רציני בהרבה – הוא נכתב בלא מחקר שדה כלל. עג'מי לא ביקר בלבנון לצורך כתיבת הספר ולא נפגש עם אנשים שהיו קרובים לא-סדר. למעשה, נסמך הספר כולו על ריאיון יחיד עם חוסין אל־חוסיני. התזות של הספר גם הן מביעות לא רק חוסר רצינות אלא גם טעויות של ממש – למשל, הוא טען שמלחמת האזרחים הלבנונית של 1958 הייתה אירוע מקומי שהתרחש רק בביירות המערבית וב"הרים הדרוזיים" (שכלל אינם אזור מוגדר בלבנון) – בעוד לחימה התלקחה למשל גם בצור. הספר גם מלא באוריינטליזם – למשל, הוא מתייחס ל"שיעים" כמקשה אחת, ומייחס להם תכונות אחידות.
עג'מי עלה לגדולה ציבורית של ממש. עם זאת בזמן מלחמת המפרץ של 1991-1990. הוא התחבב על הממסד הרפובליקני ואף הכיר את ג'ורג' בוש האב, אז נשיא ארה"ב, ואת סגנו דיק צ'ייני. הוא גם התקרב למזרחן ברנארד לואיס – מגדולי המלומדים במערב בתחום האסלאם, אך גם בעל עמדות ימין אוריינטליסטיות למדי. עג'מי הפך לדמות ציבורית של ממש, שתיווכה לציבור האמריקאי את הקו האמריקאי-ציוני – "הערבים מבינים רק את שפת הכוח".
עג'מי מבקש לצייר דמות שלילית של החברה, ומתבסס בעיקר על אמרות כנף ערביות כדי לנסות לצייר את החברה הערבית כשמרנית ואת בני החברה המסורתית הזו כשקרנים וכתככנים
ספר הזיכרונות של עג'מי, שלכאורה היה אמור להיות מבוסס על מגע ראשוני הרבה יותר עם החומר שעליו הוא נכתב, מטבע הדברים סובל, לדעת אבו ח'ליל, מבעיות דומות – חוסר אמינות משווע מצד אחד, שמזין דימויים אוריינטליסטיים מן הצד השני. עם זאת, יש בו גם יסוד אותנטי – זה שבו משתקפת דמותו של עג'מי עצמו. בייחוד, לפי אבו ח'ליל, בולטים בספר – העובדה שעג'מי אכן הגיע מרקע עני וקשה יום והרצון הכן שלו להימלט מן העוני והדלות שהיו נחלתו בעת ילדותו. הפרט שמשקף זאת אולי יותר מכול בביוגרפיה המוקדמת של עג'מי הוא העובדה שברגע שהגיע ללמוד בארצות הברית הוא לא שב לביקור מולדת למשך כעשר שנים שלמות – דבר שאבו ח'ליל טורח לציין שהוא כמעט חסר תקדים בקרב סטודנטים ערבים בארצות הברית.
בכתבתו השלישית אבו ח'ליל מתמקד באפיזודה ספציפית בספרו של עג'מי שלדעתו מדגימה את הרעות החולות שבו. האפיזודה מספרת על דלאל, לכאורה בת כפרו של עג'מי, שנרצחה בידי אימה על רקע כבוד המשפחה. רצח על כבוד המשפחה, אבו ח'ליל מציין, הוא אחד הסטריאוטיפים המערביים הידועים ביותר על העולם הערבי – על אף שהיסטורית הוא נחלתם של כל תרבויות המזרח התיכון, כולל האירופיות שבהן. לא זו אף זו, אבו ח'ליל מציין, גם בארצות הברית יש כמות אדירה של פשע כנגד נשים – למעשה היא אחת המובילות בעולם בפרמטר זה. ההיתפסות ל"פשע הכבוד" האוריינטלי והברברי כביכול משמשת בדיוק לשם כך – כדי לצייר את הערבי כאוריינטלי וכברברי. השימוש בקלישאה שכזו מעלה כבר חשד כבד כלפי עג'מי וכלפי הנרטיב שלו.
ואכן, לדעתו של אבו ח'ליל, בחינה מקרוב של הסיפור מעלה חשדות כבדים בקשר לאותנטיות שלו. הדמות של דלאל פשוט אינה אמינה: היא מתוארת כמעין "מורדת" באופן כללי; היא מתנגדת לקונוונציות הפטריארכליות שמשפחתה מנסה לכפות עליה, כולל כמובן (באופן סטריאוטיפי למדי) נישואין לגבר שהיא איננה אוהבת, שכמובן זוכה לשם השיעי הסטריאוטיפי עלי; אך בשום מקום לא מתואר שהמרד שלה הוא למען אידאל או שאיפה חיוביים כלשהם. היא פשוט מתנגדת ותו לא, מה שמעלה חשד כבד שהיא גם פונקציה סיפורית ותו לא. אפילו העילה לרצח איננה ריאליסטית במיוחד. דלאל איננה עושה את המעשה המקושר בדרך כלל לרצח על כבוד המשפחה – היא איננה שוכבת עם גבר אחר. אפילו בחברות מסורתיות מזרח-תיכוניות, מרדנות כללית איננה עילה לרצח, אלא, אם בכלל, יש בה הפרה מינית של ממש. גם תיאורי הרצח והאירועים סביבו אינם משכנעים – ראשית, בשום מקום לא מתואר אופן הרצח; ושנית, מתואר שהמשפחה הצליחה לשכנע את הסובבים שהרצח היה למעשה התאבדות – כביכול כדי להגן על הכבוד של בתם ועל כבודם. עובדה אחרונה זו היא בלתי-סבירה פעמיים – ראשית, כיצד ייתכן בקהילה כפרית לרמות את השכנים כולם, כולל שכנים קרובים שהיו עשויים בהחלט לראות את הגופה קרוב למעשה הרצח? אך שנית, אם המטרה הייתה להגן על כבודה, הרי התאבדות נחשבת לחטא מעורר בושה הזוכה להוקעה חברתית קשה. עד היום, במקומות רבים בלבנון, מתאבדים אינם זכאים להיקבר בבתי הקברות. עג'מי, כביכול "בן המקום", מראה בורות מדהימה במקום ובאורחותיו!
אך עג'מי גם מבקש לעשות מעבר לסיפור חייו בספר – הוא מבקש לאפיין את החברה המסורתית הערבית שבה גדל. אולם זו איננה מקבלת טיפול שהיה אפשר לצפות לו מאקדמאי – כלומר ניתוח סוציולוגי, אנתרופולוגי או פוליטי. במקום זאת, עג'מי מבקש לצייר דמות שלילית של החברה, ומתבסס בעיקר על אמרות כנף ערביות כדי לנסות לצייר את החברה הערבית כשמרנית ואת בני החברה המסורתית הזו כשקרנים וכתככנים. כמובן, אבו ח'ליל מציין, שניסיון זה מופרך אמפירית מיסודו – הרי כמעט לכל אמרת כנף ערבית נפוצה ישנה אמרה הסותרת אותה. אך יותר מכך, הוא מראה על האוריינטליזם העמוק שאימץ לעצמו עג'מי: גם בשל הדימוי עצמו שהוא מצייר של החברה הערבית, דימוי התואם כמעט במדויק את הדימויים האוריינטליסטיים של החברה הערבית הנפוצים במערב, כפי שתיאר אותם סעיד; וגם בכך שהוא איננו רואה צורך להשתמש במתודות אקדמיות, להציב את החברה הערבית כאובייקט הראוי למחקר רציני, כסובייקט פוליטי והיסטורי.
למעשה, ניתן לסכם לפי אבו ח'ליל, עג'מי פשוט אימץ לעצמו את הגזענות האמריקאית כלפי הערבים כדי להוכיח לכולם שהוא אינו ערבי בעצמו; שהוא אמריקאי, ושהוא יכול להיות אמריקאי יותר מן האמריקאים עצמם. עג'מי עשה הכול כדי לעצב את עצמו כאמריקאי וכדי להרחיק את עצמו ממוצאו הערבי ומן הכתם שמגיע איתו – הוא אף טרח להדגיש בכל הופעותיו הפומביות בתקשורת שהוא אמריקאי ולא ערבי. אך למעשה, עבור האמריקאים, הוא מילא מעין תפקיד פונקציונלי – עבורם עג'מי היה ונשאר ערבי, וזה היה כל שימושו: הוא היה יכול לממש את הפנטזיות המלוכלכות של האמריקאים לגבי הערבים, להגיד מה שהם לא היו יכולים להגיד עליהם בלא שום מגבלות – דווקא מפני שהוא היה ערבי בעצמו. כמובן, מוצאו הערבי גם העניק סמכות מדומה לדעותיו לגבי המזרח התיכון – ששירתו את הלגיטימציה העצמית של ממשל בוש. כך, התקיימו עג'מי והאמריקאים במעין סימביוזה, שבה תמיד הייתה ידו על התחתונה – הממסד האמריקאי קיבל אותו אל תוכו ורומם אותו בתמורה לכך שהוא יבזה את זהותו שלו-עצמו; אך התנאי לקבלתו היה עצם הביזוי הזה, שאישר את זהותו הערבית בה בעת שהוא הכחיש אותה.
