לאחרונה השתתפתי בדיון על מעמדה של מגילת העצמאות בהוויה הישראלית לרגל שבעים שנה להכרזתה. חשבתי כמה מלהיב היה יכול להיות דיון בשאלה במצב שונה, בו המגילה הפכה לחוקה מתקדמת של אומה ומדינה ישראלית עבור כל אזרחיה – כולל המנוצחים והמובסים, ואם לא כולם, אז לפחות אלה שנשארו במולדתם.
לצערי, הדיון מתקיים במצב הפוך. האוחזים במושכות השלטון במדינת ישראל עושים הכל כדי לאיין את המגילה, לרוקנה ממשמעות ולהתנער מההבטחה לשמור על זכויות האדם והאזרח בשטחה הריבוני של המדינה. מושגי המגילה עוקרו והוחלפו בשיח של יהדות לאומנית, גזענית ומשיחית.
אפשר לשער כי לו גובשה המגילה בשעת כושר (למשל, בעת חקיקת חוקי היסוד בשנות התשעים) לכדי חוקה שלמה, המכילה את המיעוט הערבי הפלסטיני ומעגנת את זכויותיו האזרחיות והלאומיות מבחינה משפטית, לא ניתן היה לרוקנה מתוכן בקלות כזו ולהפוך את המיעוט הערבי בישראל לקבוצה חשודה, מודרת ולא לגיטימית.
בלשונה וברוחה ביטאה המגילה בעיקר את הנרטיב של הרוב היהודי בפלסטין ההיסטורית, ואת שאיפותיו המדיניות והלאומיות. בנוסף, ביטאה המגילה את חזון דור המייסדים לגבי המדינה החדשה – תוצר של החלטת החלוקה של האו"ם, ואת תוצאות המלחמה, שהיו נצחון ליהודים ונכבה לפלסטינים.
חזון מגילת העצמאות הוא ישראל כבית לאומי של העם היהודי בלבד; מדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שהגדיר אותה בית המשפט העליון בפסיקות רבות. המקום המוקדש למיעוט הערבי במגילה מסתכם בשתי שורות בלבד, המבטאות ״נדיבות של מנצחים" במלחמה. התייחסות זו משקפת מבנה כוח שנוצר לאחר המלחמה, הנוטה באופן ברור לרוב היהודי. זה ניסה לשמר, בצדק מבחינתו, את יתרונו, שבא לו במאמץ רב ובקורבנות לכל אורך הדרך.
הערבים שנותרו בישראל נקראו להשתתף בבניית הארץ, כשהכוונה הייתה למדינה היהודית. הם נענו בכל דרך אפשרית. גם מעל בימת הכנסת הם קראו לגייס את הצעירים הערבים, כי חשבו שבונים כאן אומה ומדינה לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין, כלשון המגילה.
התוצאות ידועות: הערבים, המהווים כ-20 אחוז מהאוכלוסייה גם כיום, חיים על כ-3 אחוזים בלבד משטחה של ישראל. הפקעת קרקעות מסיבית נישלה אותם מאדמותיהם – משאב חומרי כלכלי ורגשי רב-ערך, בוודאי עבור מיעוט ילידי. עיקרון השוויון כלפי הערבים, כהבטחת המגילה, לא מומש ולא עוגן באף חוק רגיל או חוק יסוד.
האפליה וההדרה היו ועודן מנת חלקם של הערבים בישראל בכל תחומי החיים, גם שבעים שנה אחרי הקמת המדינה. ההסתה והיחס הגזעני מצד המרכז הפוליטי התפתחו עד כדי מגמה להדרתם הכוללת מהמרחב הפוליטי. רוב האליטות בישראל, גם אלה הקוראות להחליף את שלטון הימין, מעדיפות ממשלה, קואליציה ולמעשה פוליטיקה ללא ערבים.
שני תהליכים משמעותיים בשנים האחרונות מבטלים בפועל את המגילה ואת תפקידה הממתן בהווייה הישראלית. הראשון נוגע לאופן שבו תופסות האליטות השלטוניות את המרחב ואת שליטתן בו. השני נוגע לגישתן של האליטות הללו ביחס ליסוד הדמוקרטי של המשטר בישראל.
חלוקת הארץ נכשלה. הסדר או יישוב הסכסוך על פי עיקרון החלוקה לשתי מדינות נמנע, ובמקום זאת מתקיים תהליך חקיקתי ופוליטי להרחבת ריבונותה של מדינת ישראל היהודית מעבר לגבולות אליהם התכוונה המגילה, גם אם מנסחיה לא שרטטו מפה. על סדר היום החדש של הימין: סיום הכיבוש באמצעות סיפוח. הפוליטיקה העכשווית שומטת את הבסיס הטריטוריאלי של המגילה.
התהליך השני קשור לראשון באופן הדוק. האליטה השלטונית מנסה להיפטר מהיסוד הדמוקרטי שבמגילה ובמה שנוצר כאן, ועושה מאמץ עקבי ומוצהר, בעיקר באמצעות חקיקה, לבטל את הדמוקרטיה הישראלית, האתנית מלכתחילה, ולשוות לה מימד לאומני ואידאולוגי.
התלכדות שני התהליכים הללו – קעקוע רעיון הדמוקרטיה האתנית והשינוי בתפיסה הטריטוריאלית – מייתרת את המגילה ומחייבת חישוב מסלול מחדש. אילו היו שני התהליכים הפיכים היה אפשר לחזור לעקרונות המגילה ולתקנם באופן שיכלול את המיעוט הערבי הילידי ויקדם הגינות וצדק חלוקתי. אולם נראה כי המדינה צועדת בבטחה לכיוון חדש ומסוכן: סיפוח השטחים הכבושים וביטול הדמוקרטיה.
הלך הרוח הנוכחי אינו מקרי. הוא ניזון מתחושה הולכת וגוברת בציונות הימנית, ובכלל, כי מדינת ישראל ניצחה באופן מובהק במרוץ ההיסטורי של מאה השנים האחרונות, ולא רק מול הפלסטינים אלא מול הלאומיות הערבית הקורסת. תחושת העליונות והכוח הזו מולידה רצון, המגובה בבטחון עצמי, להשתחרר מכבלים ובלמים כמו מגילת העצמאות, הדמוקרטיה, השלום, משא ומתן, זכויות אדם ואזרח, ארגוני זכויות אדם ואזרח, בית משפט עליון, רגשות אשם, בושה, ממלכתיות, שלטון החוק ועוד.
אולם במרחב שבין הים לנהר שורר תיקו דמוגרפי. כל ממשלה ישראלית שתנסה לכפות את שליטתה במרחב הכולל שישה מיליון פלסטינים תיאלץ להשתמש באלימות קשה באופן שגרתי. לא תהיה ברירה אחרת: באף מקום בעולם לא יכול להתקיים כיבוש נאור.
מגילת העצמאות לא הייתה יכולה למנוע את מפעל ההתנחלות, ולא את רצח רבין, ולא את עוולות הכיבוש. אולי משום שהושתתה על רעיון ההפרדה ועל העדפת היהודים על פני הערבים בשטח המדינה היהודית. כאן נעוצים שורשי המחשבה של הימין בשלטון המציע מדינה אחת מהים לנהר בשליטה יהודית, שמשמעותה המעשית היא משטר אפרטהייד.
באופן אירוני, אחת מקרבנותיה הסמליים של המוטציה הזו היא מגילת העצמאות עצמה. כדי להתמודד עם התרחיש הזה יש צורך בשינוי תפיסה. לפני הכל, יש להשתחרר מהמורשת הפוליטית שהתפתחה מתוך רעיון ההפרדה בין שני עמים באותה ארץ. באמצע המאה הקודמת נראתה ההפרדה כפתרון מתקדם ואפשרי, אך היא הפכה חממה לרעיונות חשוכים שלוו במעשים – נישול, עקירה, טרנספר, הדרה ומלחמות חוזרות ונשנות.
אפשר וצריך להתחיל לתכנן חיים משותפים. תהליך פיוס אמיתי יוכל למנוע את תרחיש האימים של אלימות הנגזרת ממצב שליטה בכוח על העם הפלסטיני. במקום מגילת עצמאות של עם אחד שרוקנה מתוכן ינסחו שני העמים את מגילת הפיוס שלהם.
אי אפשר להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. אפשר גם אפשר להתקדם מכאן אל עתיד חדש וטוב לכולם. אפשר לבחור אחרת.
