10.07.2015 מאמר מאת דותן הלוי
 

ה"מורשת העולמית" של המדינה האסלאמית

הרס העתיקות במזרח התיכון על ידי ארגון המדינה האסלאמית הוא קריאת תגר הן על תפיסת ה"מורשת העולמית" של המערב הן על העבר הלאומי המומצא של מדינות ערב. בעוד שהמערב מבין את זמניותו דרך הסתכלות על חורבות, האסלאם הסלפי מבקש להבין את עצמו כמי שהחורבות נושאות עיניים אליו.

בחודש מאי כבשו לוחמי "המדינה האסלאמית" את שטחה של העיר הסורית תדמור, בה נמצאים השרידים המרשימים של העיר הרומית פלמירה והמוזיאון בו שמורות שכיות החמדה הארכאולוגיות שלה. בניגוד למצופה, התיאטרון, שדרת העמודים והמקדשים של העיר לא הוחרבו ואנשי המדינה האסלאמית הסתפקו בניתוץ הפסלים שנשמרו במוזיאון בלבד. לטענתם, הם ביקשו להכרית רק את מה ששימש בעבר לעבודת אלילים, מבלי לפגוע בשרידים האדריכליים החפים מפשע של העיר. ההרס וההסבר שניתן לו עוררו את השאלה מה בכלל יש לארגון נגד שרידי העולם הקדום. האם מדובר רק במונותאיזם מיליטנטי, כפי שמעיד לכאורה המקרה של תדמור? או שמא אפשר להבין את האיקונוקלזם של ארגון המדינה האסלאמית בהקשרים רחבים יותר?  

כדי להתחיל לענות על השאלה יש להניח כי החשיבות שהמערב (אירופה וצפון אמריקה) ייחס בעבר, ועדיין מייחס היום, לציוויליזציות הקדומות של המזרח התיכון גורמת למדינה האסלאמית להשמיד כל זכר להן. מדהים היה לראות את הנפח התקשורתי העצום שלו זכו עמודי השיש של פלמירה או הפסלים המנותצים מהמוזיאון, בהשוואה לסיקור ההוצאה להורג של ארבע מאות בני האדם על ידי המדינה האסלאמית באותה עיר ממש; לרגע נראה הדבר כאילו המערב מתעניין יותר בגורלם של מבני אבן מאשר בגורלם של בני אדם.

אלא שעתיקות, חורבות או הריסות (Ruins), בין אם הן מצויות ברומא, ביוון או במזרח התיכון, מסמלות בתרבות המערבית את סופן הטרגי והבלתי נמנע של ציוויליזציות. מבט אל חורבות העבר באמנות ובמחקר ההיסטורי המערבי הוא תמיד גם מבט אל העתיד, לבואם המטפורי של ה"ברברים" שיכריתו את כל מה שאנו מכירים ויותירו מאתנו חורבות בלבד. בה בעת, שרידי הציוויליזציות העתיקות משמשים למערב כעין דרישת שלום מדור קדום וממורשת מפוארת. שרידי הממלכות הקדומות במזרח התיכון ממצרים ואשור, דרך רומא וביזנטיון ועד ממלכת הצלבנים משמשים מאחזים תרבותיים של המערב בלב המזרח, ומספקים נחמה פורתא על כאב חורבנן הבלתי נמנע של תרבויות.

מסעות הכיבושים של המדינה האסלאמית מאיימים ישירות על התפיסות התרבותיות האלה. מעשי הזוועה בערי עיראק וסוריה, הרצח הסיטוני של בני אדם או מערכת הסחר בנשים לא יגררו תחושת סכנה קיומית במערב ולא יעוררו יותר מצקצוק לשון בתקשורת העולמית. אך כאשר ערים עתיקות מושמדות ופסלים עתיקים מחוללים מתעוררת התחושה המטרידה כי הברברים כבר בדרכם אל המערב. המחשבה על אותם יצורי אופל שמתאמצים להרוס גם את ההריסות היא מזעזעת ופורטת על החשש הקמאי ביותר במערב – חורבן הציוויליזציה שלו. זו רק אחת מהנקודות הרגישות למערב, שהמדינה האסלאמית הוכיחה היטב כי היא יודעת ללחוץ עליהן.

הרס העתיקות מבטא את מלחמתו של האסלאם הסוני הסלפי במערב ובמדינות הלאום במזרח התיכון. התפיסה הרווחת במערב כי שרידי הציוויליזציות הקדומות הם בעלי משמעות להבנת התרבות האנושית (שמייצגיה הן כמובן מדינות אירופה) אפשרה למעצמות קולוניאליות בהיסטוריה לחפש את האתרים, לחקרם, לחפור בהם, ופעמים רבות לקחת משם את הממצאים ולהציבם מאחורי חלון ראווה במוזיאונים בבירות אירופה השונות. בשנות השבעים של המאה העשרים התגלגלה תפיסה זו, תחת עננה פוליטית כבדה, לרעיון חשיבותם של "אתרי מורשת עולמיים." על כן, גם כיום שינוע ממצאים ואף אתרים ארכיאולוגים שלמים מעבר לים נחשב פרקטיקה לגיטימית בקרב ארכיאולוגים והיסטוריונים, בהתבסס על הטענה (המוצדקת) כי רק במערב הם יישמרו בביטחון ובכבוד הראויים להם; מאחר שאתרים וממצאים של "מורשת עולמית" חשובים לכלל האנושות, יש להעניק להם יחס "אנושי".

בהשראת תפיסה זו אומץ גם במזרח התיכון רעיון חשיבותן של "עתיקות", בהתאמות מסוימות. הקמתן של מדינות לאום במרחב ורצונם של עמים שנוצרו, ברוב המקרים יש מאין, להצדיק את קיומם, הצריך מנהיגים לאתר שורשים אל קיום היסטורי מדומיין בעבר הרחוק. כך נקשרה מצרים של שנות העשרים בשושלות הפרעוניות הקדומות, עיראק של סדאם חוסיין במלכי מסופוטמיה ועריהם המבוצרות, סוריה של אסד בעמים הפניקים וערי הנמל על חוף הים התיכון, ירדן ההאשמית בנבטים והנקרופוליס של פטרה, והפלסטינים בכנענים התנ"כיים ושרידי העבר בשטח פלסטין המנדטורית. האתרים הקדומים בשטחי המדינות הללו, שהיו במשך שנים רבות מעין אקס טריטוריה עם שיוך מערבי מובהק, נעשו ברבות הזמן רלוונטיים יותר ויותר ללאומיות המדינתית. במלים אחרות, מה שהיו אתרי "מורשת עולמית" עבור המערב הפכו במזרח התיכון כלי שרת בידי הפרויקט הלאומי.

רעיון ה"מדינה אסלאמית" מנוגד לתפיסות התרבותיות-פוליטיות הללו. ראשית, עד כמה שזה ישמע מוזר, המדינה האסלאמית, כמו אל-קאעדה לפניה, רואה בעצמה ארגון הפועל גם הוא למען ה"אנושות", והמדינה האסלאמית המיוחלת אינה מוגבלת מבחינה פוליטית, טריטוריאלית או אתנית. לכן גם נזנחו ראשי התיבות דאע"ש – "המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה" ואומץ השם "המדינה האסלאמית", חסר ההגדרה הגיאוגרפית. התפיסה הסלפית העל-מדינתית קוראת תגר על מנגנונים בין לאומיים ועל המונופול שלהם על "האנושות" והגדרת נכסיה החשובים, ושוללת מכל וכל את הייחוד שמנהיגים ערבים ניסו ומנסים לבדל באמצעותו את מדינותיהם ולאומיהם. איבודם ואיבוד מורשתם של אלה כרוך גם בהשמדת הסמלים הפגאניים שבהם השתמשו, כפי שמדגים ההרס של הערים האשוריות העתיקות נינווה ונמרוד בשטח עיראק.

הריסות תדמור לאחר השתלטות דאעש על העיר (צילום מסך: יוטיוב)

אולם מההיסטוריה הקצרה של כיבושי המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה ניתן ללמוד כי הארגון אינו בוחל גם בהרס מסגדים וקברים קדושים, הנערצים על ידי מוסלמים שיעים וסונים כאחד. גם כאן הם שואבים מפרקטיקות דומות שנראו בשנים האחרונות, למשל אצל אל-קאעדה במאלי ואף בסעודיה, שם הרסו הרשויות בשנים האחרונות את הערים העתיקות של מכה ושל מדינה, על בנייניהן ההיסטוריים העתיקים ומסגדים וקברים שייוחסו לימי הנביא מוחמד. אלה גם אלה נעזרו בנימוק מונותאיסטי צרוף: אל לו למוסלמי לייחס חשיבות דתית מיוחדת למבנה או לאתר, בין אם מדובר בקבר או מסגד, שכן זוהי כפירה בעקרון אחדות האל.

לתפיסה זו יש השלכות עמוקות על האופן שבו האסלאם הסלפי מבין את ההיסטוריה המוסלמית. צדקת הדרך המוסלמית לא צריכה תימוכין גשמיים ואינה נשענת על עדויות חומריות, וההיסטוריה המוסלמית אינה נתפסת כדברי ימי הדת אלא כהנחיות רלוונטיות לחיי המאמינים בהווה. שרידי העבר, אף אם הוא מוסלמי, אינם רלוונטיים להבנת האסלאם הנכון, מפני שדת האסלאם וההיסטוריה שלה הן על-זמניות. במלים אחרות, בהשוואה לתפיסה המערבית כי הבנת הציוויליזציות הקדומות תסייע בהבנת התפתחותה של התרבות האנושית עד היום, בוודאי ביחס לעולם היודו-נוצרי אשר מחפש את שורשיו בשרידים התנ"כיים של ארץ הקודש, האסלאם הסלפי תופס את עצמו כתלוי ועומד מקדמת דנא ללא חוטים או שורשים הנדרשים לחיבור העבר, ההווה והעתיד זה לזה. בעוד שהמערב מבין את זמניותו דרך הסתכלות על חורבות, האסלאם הסלפי מבקש להבין את עצמו כמי שהחורבות נושאות עיניים אליו.

 
שתף מאמר זה