04.10.2017 מאמר מאת אלחנן מילר
עזה במבצע עופרת יצוקה, ינואר 2009 (משה מילנר, לע"מ)
עזה במבצע עופרת יצוקה, ינואר 2009 (משה מילנר, לע"מ)    

הפיל שבחדר: ישראל והפיוס הפלסטיני

חמאס נחלשה בשנים האחרונות, ולכן פרסמה מסמך מדיניות מתון ונגררה לפיוס עם הרשות הפלסטינית. סביר להניח שהפיוס הזה ימתן עוד יותר את חמאס, ולא יקצין את הרשות. זו בדיוק הסיבה לחשש הכבד בממשלת הימין מהפיוס הפנים-פלסטיני

הקיפאון העמוק בו שרוי התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים איפשר לפתח וחמאס לעשות השבוע את מחוות הפיוס המשמעותית ביותר מאז הקמת ממשלת ההסכמה בראשות ראמי חמדאללה ביוני 2014, מבלי לשלם מחיר של ממש מול ישראל והקהילה הבינלאומית. אולם סוגיית הנשק אשר בידי חמאס, כמו גם שאלות של מדיניות חוץ, ובראשן האסטרטגיה להתמודדות עם ישראל, עלולות להכשיל את מאמצי הפיוס ולמנוע מן הרשות הפלסטינית לחזור ולשלוט ברצועת עזה.

הצהרתו הדרמטית של ראש הלשכה המדינית אסמאעיל הניה ביום שלישי כי הפילוג הפוליטי הוא היסטוריה וכי תנועתו מוכנה לשלם "כל מחיר" עבור הפיוס עם פתח עמדה בסתירה לדבריו של בכיר תנועתו, איש הלשכה המדינית ח'ליל אל-חיה, שטען כי "נשק ההתנגדות נמצא מחוץ לדיונים." לגישה זו רמז נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בראיון לתחנה המצרית CBC ביום שני, כאשר אמר כי לא יסכים ל"שכפול המודל של חזבאללה הלבנוני בעזה". ברמז לקטר הוסיף עבאס כי לא יסכים להתערבות של מדינות זרות בפוליטיקה הפלסטינית זולת מצרים.

אולם נראה שיהיה קשה לעבאס (ובטח גם לחמאס) להתנגד ליוזמת פיוס שנשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי הניח עליה את יוקרתו, ואליה שיגר את ראש המודיעין הכללי של מדינתו, ח'אלד פוזי. מצרים, השואפת לשוב ולתפוס את מעמד הבכורה בעולם הערבי ולשלוט באופן אפקטיבי יותר במתרחש ברצועת עזה, תדרוש הפעם רצינות רבה יותר משני הצדדים.

רבים מן הפרשנים הפלסטינים מייחסים את פריצת הדרך לחולשתה של חמאס. אך לדברי ד"ר מוחסן צאלח, ראש מכון המחקר א-זיתונה בבירות המתמקד בפוליטיקה פלסטינית, דווקא חולשה זו היא שתפרום בסופו של דבר את הפיוס. לדברי צאלח, מחמוד עבאס ותנועת פתח משתמשים בפיוס כ"משחק" שמטרתו להכפיף את חמאס לרצונם ולחייב את התנועה לציית להסכמי אוסלו.

"הפיוס משול לשני אנשים הנאלצים לנסוע ברכב אחד, כאשר אחד מהם נאלץ לאפשר לחברו לשבת מאחורי ההגה. אלא שהרכב לא יכול לזוז משום שכל אחד מהם בחר במסלול נסיעה הפוך משל חברו. כל אחד מהם סבור שהנסיעה בכיוון הנגדי פירושה הרס הרכב ובזבוז זמן והזדמנויות," כתב צאלח.

הפיל הגדול בחדר הוא כמובן ישראל, שבכוחה לשמן את הסכם הפיוס ולהגדיל משמעותית את סיכויי הצלחתו (כפי שרוצה מצרים), או לחילופין להכשילו. אלא שבדומה לפתח וחמאס, נראה כי ישראל טרם גיבשה עמדה אסטרטגית ביחס לפיוס, או למצער טרם הצהירה על עמדה כזו.

הצהרתו של ראש הממשלה נתניהו מעידה כאלף מילים על הבלבול בצד הישראלי. נתניהו אמר כי לא יסכים ל"פיוסים מדומים שבהם כביכול הצד הפלסטיני מתפייס על חשבון הקיום שלנו." אם הפיוס עם חמאס הוא מדומה, מדוע שישראל לא תקבל אותו? האם ישראל אכן חוששת לגורלה בעקבות "חמאסיזציה" של עבאס, או שנתניהו פשוט מעדיף להשאיר את הפוליטיקה הפלסטינית מפוצלת כדי למנוע כל סכנה של חזרה לשולחן המשא ומתן?

אם אכן חמאס הוא הצד החלש במשוואה, כפי שסבורים מרבית הפרשנים הפלסטינים והערבים, הרי שסביר הרבה יותר שחמאס ייגרר להמשך הכרה בישראל ובהסכמי אוסלו (כפי שהחל לעשות במסמך החדש שפרסם לאחרונה) מאשר שעבאס ישתכנע בצורך בחידוש המאבק המזויין. האם נתניהו מעוניין בכך?

לעת עתה דבריו של ראש הממשלה הם בבחינת מס שפתיים בלבד; הוא הרי אישר את כניסתו של חמדאללה וממשלתו לעזה. אך כתמיד, נתניהו מאוגף מימין על ידי חברי הקואליציה שלו. שר החינוך וחבר הקבינט נפתלי בנט הפך את איומו של נתניהו לתוכנית אופרטיבית: אם חמאס לא תכיר בישראל, תמשיך לשלם את משכורות האסירים ותותיר בידיה את גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין, תפסיק ישראל להעביר את כספי המיסים הפלסטינים לידיו של חמדאללה.

בתסריט דמיוני, חמאס תיענה לתביעתו של בנט. או אז בוודאי תזכה ליחס שממנו נהנה כיום מחמוד עבאס בישראל: התעלמות גורפת.

 
שתף מאמר זה