06.12.2017 מאמר מאת ענבל נסים-לובטון
צאלח לאחר ההכרזה על איחוד תימן, 1990 (Sinan Abulohom, ויקימדיה)
צאלח לאחר ההכרזה על איחוד תימן, 1990 (Sinan Abulohom, ויקימדיה)    

סופו של האיש שרקד על ראשי נחשים

שלשום התנקשו המורדים החות'ים בתימן ביריבם ובעל בריתם הוותיק, הנשיא המודח עלי עבדאללה צאלח. תקוותם של צעירי ה"אביב הערבי" של תימן לבנות מדינה חדשה ממתינה ל"שעת האפס" שצאלח ניבא את בואה יומיים לפני מותו

שלשום (שני) נהרג נשיא תימן לשעבר, עלי עבדאללה צאלח, סמוך לביתו בצנעא, מידי הכוחות המורדים החות'ים.

האיש החזק בתימן במשך יותר משלושה עשורים, שהיה אויבם המר של החות'ים יותר מעשור ואז הפך לבעל-בריתם, הכריז בשבת האחרונה על קץ השותפות עמם וסומן על ידם מיידית כבוגד. ביקורתו של צאלח על החות'ים נועדה לשרת את התקרבותו אל הסעודים, שיחסיו עמם היו מורכבים לאורך שנותיו כאיש צבא, כשליט המדינה הצפונית טרם איחוד תימן במאי 1990 ולאחר שהפך לנשיא תימן המאוחדת ב-1994.

חילופי נאמנויות על רקע פוליטי, שבטי ומעמדי, ושיתופי פעולה בין כוחות שונים על בסיס אינטרסים דומים, אינם חדשים בתימן. את ההתנקשות בצאלח כדאי לבחון בראש ובראשונה כאירוע המבטא דינמיקה פנים-תימנית יותר משהוא חוליה במאבק הפוליטי והדתי בין סעודיה לאיראן. זהו סופו האירוני של מנהיג שתאר את מלאכת הפוליטיקה בתימן כ"ריקוד על ראשי נחשים".

הברית שנרקמה בין צאלח לבין החות'ים במהלך 2014, ונפרמה רשמית שלשום, הייתה שברירית מראשיתה. היא נשענה על משקעים של יריבות מרה, תוצר המתיחות בין השלטון המרכזי בראשות צאלח לבין יושבי הצפון, במחוז צעדה בעיקר, שהתרכזו סביב בני משפחת אל-חות'י מראשית שנות ה-90 של המאה ה-20. התנגשויות מקומיות בין כוחות הצבא ושכירי חרב שבטיים ברובם שפעלו בשירות המדינה לבין כוחות המורדים החות'ים ואנשיהם בצפון החריפו בין השנים 2004—2009, וכונו "מלחמות צעדה". מנהיג חשוב מבני המשפחה, חוסין בן בדר אל-דין אל-חות'י, נהרג בקרבות עם אנשי המשטר בשנת 2004. חמש שנים לאחר מכן גלשה האלימות לגבול עם סעודיה ודחפה להתערבותה של הממלכה במאבק הפנים-תימני.

זו לא הייתה הפעם הראשונה. בשנות השישים היו הסעודים מעורבים במלחמה בתימן בין המחנה ה"מלוכני" (שתמך בשלטון האמאם הדתי-הזידי) לבין המהפכנים ה"רפובליקנים", שזכו לסיוע מצרי. לחות'ים ונאמניהם היו טענות כלפי השלטון בצנעא על קיפוח אזורי הצפון, העדר ייצוג פוליטי ראוי ודחיקה מכוונת של האסלאם הזידי. הם האשימו את צאלח, שהיה זידי, ואת קודמיו במדינת הצפון בהחלשה שיטתית של המסגרות הזידיות לטובת הרפובליקה, שיסודותיה בהפיכה צבאית ובמלחמת אזרחים שהוכרעה ב-1994. יתר על כן, אזורי הצפון, ומחוז צעדה במיוחד, היו נתונים משנות ה-80 וה-90 לחדירה של רעיונות מבית מדרשו של האסלאם הוהאבי-סעודי ושל פעילים סלפים, שבאו לעשות נפשות לתפיסת עולמם בקרב הצעירים הזידים בצפון תימן.

מחאתם של החות'ים, שהרחיבו בהדרגה את מעגלי התמיכה בהם, השתלבה היטב ב"אביב הערבי" של תימן ובהפגנות הענק בבירה ובערים אחרות בראשית 2011. ביקורתם נגד השחיתות השלטונית ומדינת-היחיד של צאלח, והדרישה להרחיב את חופש הפעולה של השלטון המחוזי, נשמעו לגיטימיות בעיני הצעירים שגדשו את הכיכרות הגדולות בערים המרכז והדרום ובעיני חברי התנועה לשחרור הדרום. אלה ביקשו להשיב את עצמאות הדרום ולהפרד מהאיחוד הכפוי, לטענתם, שהובילו צאלח ואנשיו בשנות ה-90.

המאבק הבלתי-אלים שהובילו הצעירים בראשית 2011 שיקף גם את הניסיון לטשטש הבחנות גיאוגרפיות, דתיות ושבטיות ולהתאגד כחברה אזרחית למען רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות נחוצות לתימן. אולם כוחות מסורתיים, פוליטיים ואחרים, נתנו עד מהרה את הטון במאבק נגד צאלח. בתוך כך עלה והתחזק המימד האלים של המחאה, בעיקר לנוכח היד הקשה שהפעילו כוחות הבטחון נגד המפגינים.

נקודת ציון שביטאה את התהליך הזה היתה "גֻ'מעת אל-כּרַאמה" – אירועי דמים שהתרחשו ביום שישי, ה-18 במרץ 2011, שבהם הרגו אנשי הבטחון 52 אזרחים ופצעו מאות. נקודת ציון חשובה אחרת הייתה החלטתם של החות'ים להחרים את הבחירות שנערכו בתימן בתחילת 2012, לאחר חילופי השלטון הזמניים ופרישת צאלח מכס הנשיאות, בעקבות יוזמת תיווך של מדינות המפרץ בראשות סעודיה. החות'ים סרבו לתת את אמונם בהליך הבחירות ובמועמד לנשיאות, עבד רבה מנצור האדי, בשל היותו סגנו של צאלח והמועמד היחיד לתפקיד. התנהלותם הרחיקה אותם ממאבק הצעירים וחיזקה את המימד האלים במחאה הפוליטית והחברתית בתימן.

חוסר אמון בהליך הפוליטי, והצטרפותם של ראשי הקונפדרציות השבטיות שכללו את רוב שבטי תימן הזידים למאבק נגד שרידי ממשל צאלח, סימלו את ראשיתה של מלחמת האזרחים בתימן. גם ניסיונות הפיוס במסגרת "ועידת ההדברות הלאומית" (מרץ 2013—ינואר 2014) בחסות בינלאומית ובמעורבות מדינות האזור העלו חרס. בצל ההדברות גאתה האלימות. החות'ים פרשו מהשיחות בעקבות רצח נציגם לוועידה, ודחו את ההצעה שהובאה בפניהם במסגרת הפתרון הפדרטיבי. הם טענו כי מחוז-האם שלהם, צעדה, נכלל על פי החלוקה החדשה במחוז פדרטיבי ללא מוצא לים ושמשאבי הטבע שלו דלים.

בפברואר 2014 הושגה הפסקת אש, אלא שהשקט היחסי היה זמני. החות'ים פירשו את תכנית הפדרציה כניסיון מכֻוון להחלישם והגיבו בחידוש הלחימה בצפון בעוצמה כבר בסוף אותו החודש. צאלח, הנשיא המודח, נאלץ אותה שעה להתמודד עם מגבלות שהטילה עליו מועצת הבטחון של האו"ם כאשר נכסיו הוקפאו ונאסר עליו לצאת מתימן. על אף שנותר ללא השפעה פוליטית ממשית וכוח כלכלי משמעותי, נותרו לו תומכים מקרב אנשי השבטים ומקרב הצבא וכוחות הבטחון מימי נשיאותו.

צאלח ואנשיו פעלו מאחורי הקלעים וסייעו לחות'ים להתקדם דרומה, ועד סוף יולי 2014 השתלטו הכוחות המשותפים על העיר עמראן ולטשו עיניים לבירה צנעא. במהלך אוגוסט ובתחילת ספטמבר 2014 הובילו החות'ים הפגנות במחאה על צעדי הממשלה ובהם העלאת מחירי הדלק, והתעמתו עם כוחות הבטחון ומיליציות מקומיות בבירה.

ב-21 בספטמבר חתמו החות'ים ונציגי הקבוצות החמושות הסוניות, בעלות-בריתו של הממשל, על הסכם הפסקת אש. במסגרת הברית הבלתי רשמית עם החות'ים, ועל מנת להוכיח את נחיצותו ומסירותו לתימן, נכח צאלח במעמד חתימת ההסכם. הנשיא האדי, שביקש לפייס את החות'ים ולשלבם במערכת הפוליטית, מינה לבקשתם את ח'אלד בחאח, שליח תימן לאו"ם, לתפקיד ראש הממשלה. אולם תנאי ההסכם הופרו בדצמבר והחות'ים חידשו את הלחימה נגד המיליציות הסוניות, אנשי שבטים וקבוצות חמושות אחרות. בעליה החדשים של תימן השתלטו על מבני ממשל בבירה, על הבנק המרכזי, על משרדה הראשי של חברת הגז והנפט ועל נמל אל-חודידה.

השתלטותם של החות'ים על חלקים מהבירה הייתה שעת כושר עבור צאלח ובינואר 2015 הוא קרא להדברות ישירה עם הסעודים, ללא נוכחותו של האדי. צאלח הציג עצמו כמתווך ומפשר בין הסעודים לבין החות'ים וביקש להוכיח כי הוא יעיל יותר מהנשיא הנבחר. אלא שבעיני הסעודים התפרשה השתלטותם של החות'ים על הבירה כהזמנה למעורבות איראנית בדרום חצי-האי ערב, ותימן בראשות החות'ים נדמתה בעיניהם "שלוחה איראנית". במרץ 2015 פתחו הסעודים במערכה צבאית בתימן, בגיבוי קואליציה של מדינות האזור ומדינות מוסלמיות נוספות.

עד קיץ 2016 הפכה הברית בין צאלח לחות'ים לרשמית, אולם היא התרופפה בהדרגה עד לביטולה בידי צאלח לפני ימים ספורים, במהלך שמדינת האמירויות הערביות המאוחדות ניצחה עליו. נראה היה כי הנשיא לשעבר נקלע למבוי סתום ביחסיו עם החות'ים, ויתכן שסבר כי לא יוכל להגשים את שאיפותיו הפוליטיות באמצעותם. צאלח הכריז כי החות'ים הובילו במעשיהם את תושבי תימן אל חרפת רעב וכי "שעת האפס" של צנעא קרובה. החות'ים האשימו את צאלח בבגידה ובהתקרבות אל הסעודים, גם על רקע "מעצר הבית" שהטילו הסעודים על האורח הגולה במדינתם, הנשיא האדי, בראשית נובמבר השנה. בגידתו של צאלח עלתה לו בחייו. כוחות חות'ים תקפו את ביתו והוא נהרג, ככל הנראה בעת שניסה להמלט במכוניתו.

שלטונו הרודני והמושחת של צאלח בתימן נמשך עשורים, והסתיים באופן רשמי בסוף שנת 2011. אולם השיטה שביסס, ומארג הנאמנויות שטווה, שרדו גם במשטרו של מחליפו, האדי. חולשותיה המבניות של המערכת הפוליטית והכלכלית בתימן המשיכו ללוות אותה, כשהמורדים החות'ים מובילים את המחאה האלימה. השכנות החזקות, איראן וסעודיה, התערבו לא כדי להבטיח את טובתה של תימן אלא כדי להבטיח את טובתן שלהן.

תקוותם של צעירי ה"אביב הערבי" של תימן להפיל את "מדינת צאלח" ולבנות במקומה תימן חדשה נראית עתה רחוקה יותר מאשר בראשית 2011. נותר להמתין ולקוות ש"שעת האפס" שניבא צאלח לתימן יומיים לפני מותו תהיה גם שעת בשורה לתושבי המדינה המוכה והשסועה.

 
שתף מאמר זה