13.02.2015 מאמר מאת אליזבט צורקוב
 

סוריה: הנכבה הפלסטינית השניה

התדרדרותה של ההתקוממות העממית בסוריה למלחמת אזרחים הייתה אסון עבור הקהילה הפלסטינית במדינה: כשני שליש מהפלסטינים ברחבי סוריה נאלצו להימלט מבתיהם והפכו לעקורים פנימיים, ועשרות אלפים מתוכם הפכו לפליטים מחוץ לסוריה. מעל 2,500 פלסטינים נהרגו על-ידי כוחות המשטר, ומחנה אל-ירמוכ, בירת הקהילה הפלסטינית בסוריה, הוא גטו הנתון במצור איום. משטר הבעת' בסוריה, שהשתמש בהתנגדותו לישראל לצבירת פופולאריות בקרב ההמונים הערבים, חשף את מלוא אכזריותו מול הפלסטינים הסורים. זוהי נכבה פלסטינית שנייה, והיא מתחוללת מול עיניו הפעורות של העולם, אשר צופה בזעזוע ואינו עושה דבר.

מבוא

עם תחילת ההתקוממות הסורית במרץ 2011 חיו בסוריה מעל חצי מיליון פלסטינים. הגל הגדול ביותר של פלסטינים, כ-90,000 איש, הגיע לסוריה בתקופת מלחמת 1948 וכלל בעיקר פליטים שגורשו או ברחו מצפון ישראל. אליהם ואל צאצאיהם הצטרפו פלסטינים שנמלטו מירדן בתקופת מאורעות "ספטמבר השחור" בשנים 1970—1971 ופלסטינים שנמלטו מלבנון במהלך שנות ה-1980 בשל מלחמת האזרחים והפלישה הישראלית למדינת הארזים.

בסוף שנות ה-40 ושנות ה-50 הקימה אונר"א, הסוכנות הייעודית לפליטים פלסטיניים של האו"ם, תשעה מחנות הפליטים עבור הפלסטינים בסוריה, מרביתם באזורים הקרובים לישראל – בדרום סוריה וסביב דמשק. השירותים למחנות אלו מסופקים על-ידי אונר"א. לצדם הקים המשטר הסורי מספר מחנות פליטים "לא רשמיים", בהם אונר"א מספקים את מרבית השירותים אך לא את כולם.

מעמדם של הפליטים הפלסטינים בסוריה נחשב לטוב ביותר במזרח התיכון לאחר ירדן. סוריה העניקה לפליטים הפלסטינים את מרבית הזכויות (והחובות) שיש לאזרחיה, למעט זכויות פוליטיות ואזרחות. הפלסטינים מוחרגים מהחוק הסורי, המאפשר לזכות באזרחות בתנאים מסוימים, כדי להבטיח כי הפתרון ארוך-הטווח לפלסטינים יהיה שיבה לפלסטין ההיסטורית. הם אינם מוגבלים בבחירת משלח ידם, זכאים למסמכי מעבר המאפשרים להם לצאת את סוריה, ונהנים מכל השירותים המוענקים לאזרחי סוריה. הם יכולים לחיות בכל מקום ברחבי סוריה, ועם השיפור במצבם הכלכלי במרוצת השנים עזבו רובם את המחנות. עד שנת 1968 נאסר על פלסטינים להחזיק ברכוש בסוריה, אך מגבלה זו צומצמה, ומאז יכול כל פלסטיני להיות בעליו של בית אחד ושל מספר בתי עסק. עם זאת, האיסור הקבוע בחוק על אחזקת אדמה חקלאית נותר על כנו עד היום. לאיסור זה, כפי שאראה להלן, היו השלכות קשות על הביטחון התזונתי של הפלסטינים בסוריה מאז תחילת ההתקוממות.

אל-ירמוכ אינו מחנה פליטים רשמי אולם הוא הגדול ביותר בסוריה. הוא הוקם בשנת 1957 על-ידי המדינה שמונה ק"מ ממרכז דמשק, בדרום-מזרח העיר, והתפתח לשכונה עירונית בשטח של כארבעה קמ"ר. במרוצת השנים שיפרו הפלסטינים בסוריה את מעמדם הכלכלי והחליפו את אוהליהם ופחוניהם במחנה בבנייני מגורים צנועים. לפני תחילת ההתקוממות במדינה חיו במחנה מעל 180,000 פליטים, ולצדם כ-650 אלף סורים. מחנה אל-ירמוכ נחשב לבירת הפלסטינים בסוריה והתגוררו בו כשליש מכל הפלסטינים במדינה. אמנים ובעלי מקצועות חופשיים התגוררו ועבדו בו, ומטות הפלגים הפלסטינים השונים התמקמו בו.

 

הפלסטינים בסוריה לאחר תחילת ההתקוממות

במרץ 2011 החלו בדרעא שבדרום סוריה ובבירה דמשק הפגנות מקומיות לא-אלימות בקריאה לרפורמות. הן התפשטו לרחבי סוריה וגדלו בהיקפן בתגובה לדיכוי האלים של המשטר. הדרישה התחלפה במהרה מרפורמות להפלת המשטר, בדומה לדרישתן של תנועות המחאה האחרות של "האביב הערבי".

הפלסטינים בסוריה נחלקו בשאלה כיצד להתייחס להתקוממות בסוריה. מיעוט קטן בגודלו אך משמעותי בכוחו בקרבם תומך במשטרו של אסד. מיעוט זה כולל מספר אינטלקטואלים אשר ממשיכים לראות במשטר הבעת' מוביל ההתנגדות נגד ישראל והמערב, אולם הכוח המהותי יותר נמצא בידיהן של מיליציות הזוכות לתמיכה צבאית ממשטר אסד. מיליציות אלו מהוות את הכוח של המשטר בתוך מחנות הפליטים הפלסטיניים, והגדולה מביניהן היא החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית (חז"ע/המפכ"ל) בראשות אחמד ג'יבריל.

רוב הפלסטינים בסוריה תמכו בהתקוממות העממית ולאחר מכן במורדים החמושים, ועמדה זו התחדדה למראה הזוועות שחולל המשטר ובעקבות מספר מקרי טבח ומעצרים נרחבים של פלסטינים בסוריה על ידי הצבא הסורי והמיליציות שלצדו. את ההתנגדות למשטר הובילו קבוצות של צעירים פלסטינים, שבהשוואה לדור הראשון והשני של הפלסטינים בסוריה נוטים יותר לראות את עצמם חלק מהחברה הסורית. הסולידריות של הפלסטינים עם המוחים בחודשים הראשונים של ההתקוממות באה לידי ביטוי בהפגנות תמיכה, בהברחת סיוע לעיירות סוריות שנמצאו תחת מצור של המשטר ובקבלתם של עקורים סורים במחנות פליטים פלסטינים בסוריה.

עם זאת, רוב הפלסטינים בסוריה היו מעוניינים לשמור על הניטראליות של המחנות הפלסטינים. זאת מתוך רצון של חלקם, ביניהם בעלי עסקים שנשענו על שיתוף פעולה עם המשטר, לשמר את היחסים עם משטר אסד. רבים סברו כי הפלסטינים הם אורחים במדינה ואסור להם להתערב בענייניה הפנימיים, ובזכרונם המר נצרב המחיר הכבד ששילמו בעבר אחיהם על מעורבותם בענייניה של לבנון ועל תמיכתם בעיראק של סדאם במלחמת המפרץ הראשונה. הניטראליות הפלסטינית התבטאה בכך שבמחנה אל-ירמוכ לא נערכו הפגנות נגד המשטר בשלושת החודשים הראשונים למחאה.

הפלגים השונים המרכיבים את אש"ף אימצו עמדה דומה מתחילת ההתקוממות. ביטוי לכך ניתן היה לראות בהודעות רשמיות של הארגון אשר נמנעו מהטלת האחריות להרג מפגינים על משטר אסד. אש"ף ופלגים פלסטינים נוספים דוגמת הג'יהאד האסלאמי ראו חשיבות בשימור יחסים תקינים עם המשטר אסד וידעו כי התייצבות נגדו תוביל לריסוק כוחם הפוליטי, שכן רק הפלגים שנתמכו ומומנו ישירות על ידי משטר אסד, כמו חז"ע/המפכ"ל ופתח אל-אינתיפאדה, היו חמושים.

חמאס, שנהנתה מתמיכה סורית במשך שנים, שמרה על ניטראליות בתחילת ההתקוממות, אך עם החרפת הדיכוי והתייצבותם של האחים המוסלמים במזרח התיכון לצד מתנגדי אסד נאלצה לשנות את עמדתה. בתחילת 2012 עזבו ח'אלד משעל (שחי במחנה אל-ירמוכ) ובכירי חמאס אחרים את דמשק וראש הממשלה הפלסטיני, אסמאעיל הניה, הביע תמיכה מפורשת בהתקוממות. בתגובה הפסיקה איראן, בעלת בריתו הנאמנה של אסד, את הסיוע לחמאס. לאחרונה חוזרת חמאס, המשוועת למזומנים, לבקש את תמיכתה של איראן.

 

יום הנכבה והתפשטות הלחימה למחנה אל-ירמוכ

מדי שנה עורך המשטר הסורי אירועים בקוניטרה, סמוך לגדר הגבול על הגולן, לציון יום הנכבה. בשנת 2011 התירו השלטונות לראשונה למפגינים פלסטינים להגיע לגדר הגבול עם ישראל, בנסיון לעצור את הסחף נגד משטר אסד בדעת הקהל הערבית. ב-5 ביוני חזר המשטר על המהלך ביום ציון הנכסה (התבוסה הערבית ב-1967). המפגינים חצו את הגדר, השליכו אבנים וניסו באופן סימבולי לממש את "זכות השיבה". 23 מהם נורו למוות על-ידי חיילים ישראלים ומאות נפצעו.

הלוויות ההרוגים במחנה אל-ירמוכ למחרת היום הפכו להפגנה נגד המשטר והמיליציות שתומכות בו, בטענה כי המשטר השתמש בדמם של הפלסטינים למטרות פוליטיות. בתום ההלוויה פנו חלק מהאבלים למטה חז"ע/המפכ"ל ומחו נגד הארגון. שומרי ראשו של אחמד ג'יבריל, מפקד הארגון, ירו במפגינים והרגו כמה מהם. בתגובה הסתערו המפגינים על הבניין והציתו אותו. הארגון הזעיק תגבורת במטרה לחלץ את השוהים בבניין, ביניהם ג'יבריל, מסכנה. 14 פלסטינים נהרגו בתקרית.


כוחותיו של ג'יבריל הורגים מפגין, 6 ביוני 2011

 

בעקבות האירוע הזה חילק המשטר אמצעי לחימה לכ-1,100 חברי הארגון, שהפכו למעשה למיליציה של המשטר בתוך מחנה אל-ירמוכ. חז"ע/המפכ"ל חברו ל"שביחה", המיליציות שהמשטר השתמש בהן משיקולי מחסור בכוח אדם ורצון להותיר את העבודה המלוכלכת ביותר לכוחות שאינם מזוהים עמו ישירות. הארגון עצר פעילים רבים שהביעו תמיכה בהתקוממות, ובכלל זאת פלסטינים שהפגינו באוגוסט 2011 נגד ההפצצה מהים של מחנה הפליטים הפלסטיני רמל באזור לאד'קיה על-ידי צבא המשטר, שגרמה למנוסה המונית של 5,000 פליטים מבתיהם.


קריאות לאחדות גורל בין הפלסטינים לסורים: "העם הערבי מאוחד" ו"רמל, אנו איתך עד המוות", 16 באוגוסט 2011

 

בסוף שנת 2011 הפכה ההתקוממות העממית בסוריה למזוינת, ואזרחים וחיילים עריקים החלו לפעול תחת השם "צבא סוריה החופשי". מחנה אל-ירמוכ נשאב ללחימה לאחר שמורדים מצבא סוריה החופשי החלו להתחבא בו מפעם לפעם. בפברואר 2012 החלו תושבי המחנה להפגין בצורה קבועה נגד המשטר, ועימותים חמושים פרצו בין צבא סוריה החופשי למיליציות של המשטר בעקבות הרג של פלסטינים ברחבי סוריה. למרות זאת נותר המחנה בטוח באופן יחסי, וקלט עקורים משכנות סמוכות שהופגזו על-ידי המשטר לעיתים תכופות.

בקיץ 2012 הפציץ משטר אסד והפגיז את מחנה אל-ירמוכ אף שבאותה עת לא פעלו בו מורדים. בתקיפות נהרגו כ-20 איש. בסוף השנה פתח המשטר במתקפה אווירית נרחבת על המחנה, שיעדיה היו בתי ספר ומסגד ששימשו מקלטים לעקורים וכן בית חולים. לפחות 25 איש נהרגו, כולם אזרחים. אלפי פלסטינים נסו מהמחנה וחלקם הגיעו ללבנון, מזועזעים מהבגידה של אסד בפלסטינים.


סרט דוקומנטרי-יצירתי קצר על יום ההתקפה האווירית על מחנה אל-ירמוכ

 

לוחמים שערקו מחז"ע/המפכ"ל, מורדים שלחמו תחת דגל צבא סוריה החופשי וג'בהת א-נוסרה, זרוע אל-קאעדה בסוריה, נלחמו בכוחות המשטר בעקבות ההתקפה האווירית והשתלטו על המחנה. לאחר מכן הסכימו המורדים וכוחות המשטר לסגת מהמחנה ולהפוך אותו לאזור ניטראלי, אולם ההסכם לא מומש מעולם והצדדים האשימו זה את זה בהפרתו.

 

המצור על אל-ירמוכ

בסוף דצמבר 2012 הציבו הכוחות הנאמנים למשטר אסד מחסומים סביב המחנה והחלו להגביל את כניסתם של מוצרי מזון לשטחו. מחירי המזון במחנה האמירו, וארבעה חודשים לאחר מכן ניתק המשטר את אספקת החשמל למחנה, מה שהוביל לפגיעה אנושה בתפקודם של בתי החולים במקום. משטר אסד לא הסתפק בכך והחל בהפגזות כבדות של המחנה. מאות אלפי אנשים נמלטו ממנו, ביניהם תושביו הסורים, עקורים שמצאו בו מקלט וכ-140,000 פלסטינים. העניים ביותר נותרו מאחור, מחוסר אפשרות להעתיק את חייהם למקומות אחרים. ביולי 2013, בעקבות קרבות עזים בין המורדים האסלאמיסטים במחנה לבין כוחות המשטר, נאסרה לחלוטין התנועה אל המחנה וממנו וכן הכנסתו של ציוד רפואי. חודשיים לאחר מכן ניתק המשטר גם את זרימת המים למחנה.

המצור על מחנה אל-ירמוכ ריסק את האוכלוסייה מקרב כל המעמדות, ותושביו הפכו ליצורים רעבים התרים אחר מזון ומקלט. משפחות שביקשו לשרוד בזזו אוכל מבתים ריקים והשתמשו בדלתות לצרכי בישול והסקה. באוגוסט גוועה לרעב תינוקת בת שלושה חודשים, לאחר שחיילים של המשטר מנעו את יציאתה עם אמה מהמחנה. חודשיים מאוחר יותר התיר סאלח אל-ח'טיב, האמאם של המסגד המרכזי בירמוכ, את אכילתם של חתולים, כלבים וחמורים כדי לשרוד. סרטונים ותמונות קשות שפורסמו על-ידי תושבי המחנה באינטרנט הראו כי התושבים אכן החלו לעשות זאת. 

בשלב זה נותרו במחנה כ-20,000 איש בלבד. אלה שניסו לעזוב ולא נורו על ידי הצלפים שהוצבו במבואות המחנה נעצרו ועונו (חלקם למוות) במרתפי ענף 235, "ענף פלסטין", במודיעין הצבאי הסורי. "מי שנכנס לשם לא יוצא", הסביר אחד מתושבי המחנה, "ואם הוא מצליח לצאת הוא אדם שונה לחלוטין. אנשים כה רבים נעלמו".

 

הקבוצות הלוחמות

הסגר על מחנה אל-ירמוכ, ובייחוד ניתוקו מחשמל, מקשה על זרימת מידע, ולכן המידע על הקבוצות הלוחמות בתוך המחנה הוא חלקי. מכל מקום, הלוחמים בתוך המחנה סובלים מרעב ולכן יכולת הלחימה שלהם מוגבלת למדי.

צבא סוריה החופשי וג'בהת א-נוסרה היו הקבוצות הראשונות מבין מתנגדי המשטר שנכנסו למחנה בסוף 2012. כניסתן לא תואמה עם תושבי המחנה, ורבים התנגדו לה מחשש (מוצדק) שהמחנה יהפוך לזירת לחימה. התרעומת בקרב התושבים גברה כאשר המורדים החלו לבזוז בתים, מרפאות ובתי עסק, וכאשר חמושי ג'בהת א-נוסרה הקימו בית דין שרעי במחנה והחלו לכפות על נשים לעטות חיג'אב.

במהלך שנת 2013 עזבו רוב הכוחות המזוהים עם צבא סוריה החופשי את המחנה. במקומם נכנסו חמאס וכוחות אסלאמיסטים רדיקלים יותר אך מושחתים פחות, ביניהם חמושים של ג'בהת א-נוסרה ומעט חמושים של דאע"ש. תושבי המחנה התנגדו לנוכחותם, אך לא היה בכוחם לכפות עליהם לעזוב. שנה לאחר מכן כבר הייתה ג'בהת א-נוסרה הכוח השני בגודלו במחנה, ועל שורותיה נמנו 75—100 לוחמים, רובם פלסטינים. כוחות דאע"ש סולקו מהמחנה בקיץ 2014 כחלק ממתקפה נרחבת של מורדים מתונים יותר על המיליציה הג'יהאדיסטית.

רק לאחר כניסת המיליציות הללו למחנה החל חמאס לקבל אמצעי לחימה שהוברחו מחוץ לסוריה לאנשיו שבתוך המחנה. אלה מאוגדים כיום תחת השם כתאא'ב אכנאף בית אל-מקדס (גדודי פאתי ירושלים), מיליציה שהוקמה על-ידי חברים לשעבר בחמאס ובכלל זאת שומר ראשו לשעבר של משעל. מספר לוחמיה נע בין 200 ל-300 איש ונראה כי היא הכוח המשמעותי ביותר בתוך המחנה.


סרטון תדמית של אכנאף בית אל-מקדס

 

הקבוצות הפלסטיניות הפועלות בשירות משטר אסד נמצאות מחוץ למחנה, ובשנתיים האחרונות הן אלה שמתחזקות את המצור עליו. התנהלות זו היא חלק מהדפוס הכללי של "הפרטת" הלחימה במורדים ודיכוי האוכלוסייה שעוינת את המשטר בסיוע מיליציות הממומנות על ידי איראן. ביניהן ניתן למנות את "חזית ההגנה לאומית", מיליציה של בני מיעוטים (עלוים ברובם) אשר אומנה על-ידי איראן וחזבאללה/לבנון, ואת חזבאללה/לבנון, חזבאללה/עיראק וחטיבת אבו פאדל אל-עבאס, המורכבת משיעים עיראקים. חזבאללה/לבנון הוא זה שהוביל את המבצע לכיבוש מחדש של מחנה הפליטים אל-חסניה, מזרחית לירמוכ, באוקטובר 2013, שהוחרב לאחר מכן כדי למנוע את שיבת התושבים. כך עשה המשטר גם עם מחנות פליטים פלסטינים אחרים ברחבי המדינה ושכונות רבות בערי סוריה שתמכו בהתקוממות.

חז"ע/המפכ"ל נותרה המיליציה הפלסטינית החזקה והמצוידת ביותר התומכת במשטר אסד. הארגון, אשר התפלג מהחזית העממית בשנת 1968 ומאז שרת נאמנה את המשטר הסורי, מעולם לא היה פופולרי בקרב הפלסטינים בסוריה, בין היתר משום שנטל חלק בלחימה נגד הארגונים הפלסטינים בלבנון בעת מלחמת האזרחים במדינה. שתי מיליציות פלסטיניות קטנות יותר השותפות לארגון במצור על מחנה אל-ירמוכ הן א-סאעִקה ופתח/האינתיפאדה, שהוקמו על ידי משטר אסד האב בשנות השישים והשמונים (בהתאמה) של המאה הקודמת. לשתיהן לא הייתה עד כה כמעט כל נוכחות במחנות הפליטים הפלסטינים בסוריה, והן לא נהנות מתמיכה עממית.

 

הפסקות אש כושלות

משטר אסד הצליח לכפות "הפסקות אש" על מספר עיירות ושכונות בדמשק שהופגזו והורעבו. המשטר מתהדר בהן כסימן ל"פיוס", ולמרות שהן שבריריות הן יציבות דיין כדי לאפשר לאוכלוסיה לברוח מהאזור או להכניס מזון לתוכו. מאז תחילת המצור על מחנה אל-ירמוכ נעשו מספר ניסיונות כושלים להגיע ל"הפסקת אש" דומה, אולם הארוכה ביותר נמשכה עשרים יום בלבד. בפברואר 2014, לאחר משא ומתן ממושך, נסוגו המורדים מהמחנה בתמורה להתחייבות של המשטר להסיר את המצור. עם נסיגת המורדים החל המשטר לעכב את כניסתן של שיירות סיוע למחנה, להבריח אמצעי לחימה לתוכו כהכנה להתחדשות הלחימה ולעצור תושבים שעמדו בתורים לחלוקת מזון. המורדים תבעו מהמשטר לעמוד בסיכום המוקדם, אולם התשובה הייתה הפגזה נוספת של המחנה. במרץ התחדשה הלחימה ואספקת הסיוע נפסקה. שני ניסיונות נוספים להפסקת אש נכשלו אף הם, והצדדים מאשימים זה את זה בהפרה ובאחריות לרעב בתוך המחנה.

הסיבה לקריסתן התמידית של הפסקות האש במחנה אל-ירמוכ אינה ברורה, ויש הטוענים כי המיליציות הפלסטיניות, המטילות את המצור על המחנה בפועל, אינן מעוניינות בסיומו, משום שהתמכרו לכוח, למשאבים ולשוחד שזורם אל כיסם בגינו. בתרחיש של הפסקת אש, יש לזכור, המיליציות תחזורנה להיות כוחות שוליים ואף מוקצים בחברה הפלסטינית.

 

המצב במחנות הפלסטינים בסוריה כיום

כיום, לאחר 770 ימי מצור, מהם 570 יום של מצור מוחלט, חיים במחנה אל-ירמוכ כ-18,000 פלסטינים, על-פי נתונים של האו"ם. תושבים במחנה טוענים כי מספר הנצורים גדול יותר ועומד על 30,000 איש, מתוכם כ-5,000 סורים  בזכות הפסקות האש השבריריות, רק במהלך 131 ימים בשנת 2014 הצליחה אונר"א לחלק מזון לתושבים. משמעות הדבר כי התושבים מקבלים סיוע בהיקף של 400 קלוריות ביום. עד כה 165 בני אדם במחנה מתו ברעב או בשל העדר טיפול רפואי.

מעט האוכל שמוברח לתוך המחנה נמכר במחירים מופקעים שרוב התושבים הנצורים לא מסוגלים לעמוד בהם. המורדים במחנה פועלים נגד סוחרים נצלנים ומחלקים חינם את האוכל שהם מחרימים מהם, אך אין בכך כדי להגן על התושבים מרעב. מחירי המזון במחנה גבוהים בערך פי עשרה מהמחירים (הגבוהים אף הם) בצפון סוריה, באזור בשליטת המורדים: קילו אורז עולה כ-13.5 דולר (מעל 50 ש"ח) וקילו בורגול עולה 8.6 דולר (כ-34 ש"ח).

מצבם של בתי החולים והמרפאות במחנה עגום במיוחד. ללא חשמל, מים וציוד רפואי בסיסי יכולתם לטפל בפצועים ובתושבים הסובלים מתת-תזונה מוגבלת ביותר. מעבר לכך, המשטר מטווח בכוונה בתי חולים ואמבולנסים ומקשה על פעילותם עוד יותר. רופאים ואחים מתנדבים אף נעצרו על-ידי המשטר וחלקם עונו למוות.

הסיבה העיקרית לכך שדווקא רבים מתושבי המחנה מתו מרעב, בעוד שמקרים דומים התרחשו פחות בעיירות נצורות אחרות במזרח דמשק, היא האיסור ההיסטורי שהוטל על החזקת אדמות חקלאיות בידי פלסטינים בסוריה, מה שהפך את מחנה אל-ירמוכ לאזור עירוני לחלוטין ללא עתודות קרקע חקלאית. בשנתיים האחרונות החלו תושבי המחנה לגדל מזון בגינות ואתרי הטמנת פסולת, בזכות זרעים שנתרמו על-ידי חקלאים אירופים והוברחו לתוך המחנה. הירקות שהתושבים הנצורים מגדלים אפשרו להוריד במעט את מחירי המזון והצילו רבים ממוות ברעב.

 

מופקרים לגורלם

סבלם של תושבי המחנה הנצורים זוכה לתהודה מוגבלת בהשוואה לסבלם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי, בין היתר משום שרבים מהפעילים למען פלסטין במערב רואים את אסד כאנטי-אימפריאליסט המתמודד עם מזימה מערבית ולכן "מאתרגים" אותו. ההנהגה הפלסטינית החצויה לא מצליחה אף היא לסייע לנצורים. חמאס ניתקה את קשריה עם משטר אסד וביקרה אותו, ועל כן אין לה יותר השפעה עליו. אש"ף, אשר שמר על יחסים תקינים עם משטר אסד, הצליח בעבר להביא להפסקות אש זמניות, אך לא מעבר לכך. לאחרונה עוררה תנועת פתח זעם בקרב הפלסטינים בירמוכ על כך שחגגה 50 שנה לקומה יחד עם נציגים מהמשטר הסורי, קילומטרים ספורים מהמחנה הנצור, וחיזקה בכך את התחושה כי ההנהגה הפלסטינית הפקירה את תושבי המחנה.


"ילדי ירמוכ מתים מהרעב והקור", "לא למוות בהרעבה", הפגנה במחנה ירמוכ, 18 בינואר 2015

 

קבוצות המורדים הסוריות שפועלות באזור דמשק מביעות תמיכה במורדים בתוך המחנה והבטיחו להגיב בנחרצות נגד ניסיון של המשטר לכבוש את המחנה, אך יכולת הסיוע שלהן בפועל דלה. סוכנויות האו"ם, ובכלל זאת אונר"א, לא יכולות לסייע לנצורים אף הן; האו"ם פועל רק במקומות שהמשטר מתיר לו לפעול בהם, ובכך מאפשר למשטר להשתמש בסיוע החיצוני ככלי להכנעת האוכלוסייה. ביולי 2014, בעקבות לחץ בינלאומי, הכריז האו"ם כי יתחיל לשלוח סיוע לאזורים שבשליטת המורדים בסמוך לגבולותיה של סוריה עם מדינות שכנות, אך מחנה אל-ירמוכ נמצא בעומק השטח בשליטת המשטר.

לפלסטינים שמצליחים לברוח מחוץ לסוריה לא מצפה דבר. ירדן ולבנון, המדינות הקרובות ביותר לריכוזיהם הגדולים ערב מלחמת האזרחים בסוריה, מסרבות לקלוט פליטים פלסטינים-סורים מחשש להטיה של המאזן הדמוגרפי. בשל כך, פליטים פלסטינים-סורים גורשו ממדינות אלו בחזרה לסוריה, תוך הפרה בוטה של המשפט הבין-לאומי, אשר אוסר על החזרתו של אדם למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. אלו שהצליחו להיכנס לירדן וללבנון מבעוד מועד סובלים מאפליה גם ביחס לפליטים אחרים שהגיעו מסוריה למדינות אלה.

 

סיכום

אין כיום משבר הומניטארי חמור יותר בסוריה מהמתרחש במחנה אל-ירמוכ, בירת פלסטין הסורית. התדרדרותה של ההתקוממות העממית בסוריה למלחמת אזרחים הייתה אסון עבור הקהילה הפלסטינית במדינה: כשני שליש מהפלסטינים בסוריה (280,000) נאלצו לברוח מבתיהם והפכו לעקורים בתוך סוריה, ו-80,000 מתוכם הפכו לפליטים מחוץ לסוריה. מעל 2,500 פלסטינים נהרגו על-ידי כוחות המשטר. משטר הבעת' בסוריה, שהשתמש בהתנגדותו לישראל לצבירת פופולאריות בקרב ההמונים הערבים, חשף את מלוא אכזריותו מול הפלסטינים הסורים. ניסיונותיהם של הפלסטינים לשמור על ניטרליות כדי לא לסבול מנחת זרועו כשלו בשל התעקשותם של המורדים, ובעיקר של המשטר, להפוך את מחנה אל-ירמוכ לזירה נוספת במלחמת האזרחים הסורית. הקהילה הפלסטינית, אשר למרות הזהות הייחודית ששימרה השתלבה היטב בחיים בסוריה וראתה עצמה כחלק מהמדינה, הונסה ממקומות יישוביה, הורעבה והופצצה. זוהי נכבה פלסטינית שנייה, והיא מתחוללת מול עיניו הפעורות של העולם, אשר צופה בזעזוע ואינו עושה דבר.

 
שתף מאמר זה