אף שהשינויים מרחיקי הלכת שחלו ביחסים בין האוכלוסיה העבר-ירדנית לבין המשטר ההאשמי בעשור האחרון העידו כי פרלמנט "שבטי" ו"עבר-ירדני" הוא משענת קנה רצוץ עבור המשטר, השמרנים מרוכזים ב"סכנה" האסלאמיסטית והפלסטינית, הנתפסת בעיניהם חמורה יותר. חוק הבחירות לפרלמנט שונה מספר פעמים לאחר פרוץ האביב הערבי, אולם רוב התיקונים לו היו פרוצדורליים ולא חלה כל פגיעה מהותית בשני העקרונות האמורים לעיל. התיקון האחרון לחוק, שעל פיו התנהלו הבחירות האחרונות, קבע כי הפרלמנט החדש ימנה 150 נציגים. רובם נבחרו בבחירות אישיות-אזוריות ומיעוטם התמודדו על מכסות שהוקצו לרשימות ארציות (27 מושבים) ולנשים (15 מושבים). היה זה צל חיוור של היענות לתביעות האופוזיציה לסוגיה לשינוי שיטת הבחירות כך שתאפשר בחירה של לפחות חצי מחברי הפרלמנט על בסיס שיקולים מפלגתיים ואידיאולוגיים. האחים המוסלמים ועוד כמה מפלגות וכוחות פוליטיים, ביניהם גם עבר-ירדנים, החרימו את הבחירות, אולם לציבור הרחב היו עניינים חשובים יותר לעסוק בהם: לדאוג לקרובי משפחה שייבחרו לפרלמנט ויטפלו בצרכיהם ובטרדות היומיום שלהם מול השלטונות.
הפרלמנט ה"חדש" שנבחר הוא תמהיל ישן מאוד של פוליטיקאים לשעבר, משפחות אליטה, אילי הון ועיתונאים, שהמשותף לכולם הוא ניצול מוצלח של הצבעה שבטית. מבין 150 חבריו למעלה משליש (57 איש) הם חברי פרלמנט לשעבר, שחלקם נגועים בפרשות שוחד ותיקות או טריות ובכניעה לממסד בסוגיות של פגיעה בחופש הביטוי וקבורת תיקי שחיתות. הפרלמנט ה-17 כולל מספר שיא של 19 נשים – כ-12 אחוז מחברי הבית, וייצוג הפלסטינים בו עלה מ-12 חברים בפרלמנט היוצא ל-32 חברים בפרלמנט הנכנס, שהם כ-20 אחוז מחברי הבית (בדומה לפרלמנט יוצא הדופן של 1989). מכל מקום, חלק מהפלסטינים הללו היו יוצאי חברון ובאר שבע שאימצו את השבטיוּת ונבחרו בזכותה לפרלמנט. השבטיוּת וקשרי הדם היו, ללא ספק, המנצחים הראשיים של הבחירות: כמחצית מחברי הפרלמנט החדש מייצגים אוסף קטן וידוע של חמולות, שבטים וקואליציות שבטיות מסויימות. לצד כל אלה נבחר מספר קטן של פוליטיקאים, אנשי ציבור ופעילים חברתיים מרשימים, ביניהם יו"ר איגוד המורים, שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית של המדינה ולהיכנס לפרלמנט על אפה ועל חמתה. אלה לא צפויים לשנות באופן מהותי את הנוף המוכר של הפרלמנט הירדני.
את תוצאות הבחירות ניתן לתאר בשני אופנים מנוגדים: התפארותו של המלך בתקשורת הבין-לאומית כי מדובר ב"אבן דרך" בדמוקרטיזציה בירדן, וטענתה של הנהגת האחים המוסלמים כי הבחירות היו "סמליות, לא דמוקרטיות ולא חוקתיות והתנהלו על בסיס חוק מפגר", ובמילה אחת, "קשקשת". גם תומכי משטר שנטלו חלק בבחירות לפרלמנט יקבלו את התיאור של האחים כקרוב למציאות הרבה יותר מזה של המלך, אלא שמעייניהם, כאמור, נתונים לבעיות אחרות. "אבן הדרך" הדמוקרטית האמתית בבחירות באה לידי ביטוי בכך שההצבעה עצמה התנהלה, בדרך כלל, באופן נקי והוגן, מה שזכה לשבחי המשקיפים הבין-לאומיים – אולי ההישג היחיד שעניין את המלך. אולם החוק שהבחירות התנהלו על פיו; האופן שבו "עודדה" הממשלה את הרישום בפנקס הבוחרים ואת ההצבעה עצמה; החשדות שהתלוו לתהליך ספירת הקולות; המשחק בנתוני ההצבעה; קשרי הון-שלטון והכשלון המהדהד של הרשימות הארציות – כל אלה מזכים את בחירות 2013, בצדק, בתואר "פארסה". תשועתו של המשטר לא תבוא מהפרלמנט ה-17, שקיבע ביתר שאת את השבטיוּת (ולא את ה"שבטים"), ולפיכך את הפיצול הפנימי ואת הפוטנציאל לתסיסה ולחיכוכים בזירה הפוליטית וברחוב.
זוהי גירסה מקוצרת של מאמר שהתפרסם באתר מולד ובו נותחו הבחירות לפרלמנט ה-17 בירדן, תוצאותיהן ומערכת היחסים בין המשטר לבין האחים המוסלמים בעקבותיהן
