24.04.2017 מאמר מאת שמואל לדרמן
(תמונת אילוסטרציה: Ahmadreza Heidaripoor)
(תמונת אילוסטרציה: Ahmadreza Heidaripoor)    

שואה ורצח עם: פרשנויות חדשות

היסטוריונים הם בני זמנם. לכן נבחנים במחקר העדכני על שורשיה הרעיוניים והמעשיים של השואה גם הקולוניאליזם האירופי, אקולוגיה והרס סביבתי, קריסתן של מדינות לכאוס שלטוני וחוקי, טיהורים אתניים, ציות לסמכות ואדישות לזוועות. במילים אחרות, בעיות העידן המודרני שבו חיים כולנו

בשנים 1904—1907 מחץ הצבא הגרמני מרד של עמי ההררו והנאמה בנמיביה, במה שנחשב היום רצח העם הראשון במאה העשרים. כשישים משמונים אלף בני ההררו וכעשרת אלפים מבני הנאמה נרצחו, חלקם בהרג ישיר, חלקם באמצעות דחיקה למדבר שם גוועו בחום, ברעב ובצמא, וחלקם במוות איטי ממחלות שהתפשטו במחנות ריכוז שבהם כלאו אותם הגרמנים. ״הידע שלי על רבים מהעמים באפריקה״, הכריז הגנרל פון טרוטה שניצח על דיכוי המרד, ״שכנע אותי שהכושי לעולם לא יכבד חוזים אלא רק כוח גס [...] אני משמיד את השבטים האפריקאיים עם זרמים של דם,״ כתב לאחר מכן, ״רק מתוך טיהור כזה משהו חדש יכול לצמוח.״

במחנות הריכוז שבהם נכלאו בני ההררו התעניין חוקר בשם אויגן פישר במרכיבים הגזעיים של ההררו, וביצע בהם את מחקריו הרפואיים הראשונים. לאחר מכן יהפוך פישר לאחד מהאידיאולוגים המשפיעים של תורת הגזע, נשיא אוניברסיטת ברלין ומורם של רופאים רבים, ביניהם אחד, יוזף מנגלה. בנמיביה שירת כנציב אימפריאלי היינריך ארנסט גרינג, לימים אביו של הרמן גרינג, מבכירי המשטר הנאצי. בדיכוי מרד ההררו ומרידות דומות פיתח הצבא הגרמני לראשונה את הדוקטרינה של מלחמה טוטלית החותרת לקרב מהיר של השמדה והרס. כמה מהשורשים האידיאולוגיים והפרקטיים של הנאציזם, טוענים היום לא מעט חוקרים, הונחו בטבח ההררו והנאמה בנמיביה.

כבר בספרה ״מקורות הטוטליטריות״ משנת 1951 הציעה הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט כי באימפריאליזם האירופאי ניתן למצוא כמה משורשי התנועה הנאצית, אך הדגישה את ייחודיות פרויקט ההשמדה הנאצי. אמה סזאר, האינטלקטואל יליד מרטיניק, הרחיק לכת הרבה יותר. ״מה שהבורגנים הנוצרים של המאה העשרים לא יכלו לסלוח להיטלר״, כתב בשנת 1955, ״לא היה הפשע עצמו, אלא הפשע נגד האדם הלבן [...] היישום באירופה של פעולות קולוניאליות מהן סבלו עד אז הערבים, הקולים של הודו והכושים של אפריקה״.

השאלה האם ניתן למתוח קו מחבר בין הקולוניאליזם הגרמני או האירופאי לשואה ולנאציזם בכלל שנויה במחלוקת, ואת ההשוואה שהציע סזאר דחו מרבית החוקרים. אך הצבת השואה בהקשרים מסוג זה מבטאת את אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר במחקר בשני העשורים האחרונים.

היסטוריונים הם ילידי זמנם. גישתם של בודדים כמו ארנדט וסזאר, שלא זכו לתשומת לב מרובה, הפכה בשני העשורים האחרונים למחקר רחב היקף המשקף הכרה גוברת בכך שאירופה עוצבה על ידי הניסיון הקולוניאלי לא פחות משהקולוניות שלה עוצבו על ידה. ״מרחב המחיה״ שחתר היטלר להשיג במזרח אירופה מנותח כגרסה קיצונית של החתירה של המעצמות האירופאיות למושבות קולוניאליות מעבר לים ושל התפשטותם של המתיישבים האנגלים בצפון אמריקה תוך השמדת הילידים האמריקאים, שהיטלר עצמו ראה כמודל. ההיסטוריון טימותי סניידר כתב בספרו האחרון: ״המקור למיתולוגיות הגזעניות היה הקולוניזציה של צפון אמריקה ואפריקה. הכיבוש והניצול של יבשות אלו עיצב את הדמיון הספרותי של דור האירופאים של היטלר. כמו מיליוני ילדים [...] היטלר שיחק במלחמות אפריקאיות וקרא את הרומנים של קרל מאי על המערב האמריקאי. היטלר אמר שמאי פתח את ׳עיניו לעולם׳.״

יש לציין שכמעט ולא ניתן להפריד את השמדת היהודים מהניסיון להשגתו של ״מרחב המחיה״ הגרמני במזרח אירופה. ההשמדה השיטתית של היהודים החלה עם הפלישה לברית המועצות ביוני 1941. בתחילה נרצחו הגברים כנשאי ה"בולשביזם היהודי״, ובחודשים שלאחר מכן הורחבה ההשמדה גם לנשים ולילדים. ככל שהסתבכה המלחמה בברית המועצות עברו הנאצים מרעיונות הגירוש הקודמים אל ״שמורות״ שבהן היהודים נועדו לגווע לאטם, לפתרונות השמדה שיטתיים יותר ויותר. בסתיו או חורף 1941 הוחלט על הרחבת ההשמדה לכלל יהדות פולין ולאחר מכן לאירופה כולה.

מחנה הריכוז באושוויץ (צילום: Stephen Ablett)

 

גם סניידר הוא יליד זמנו. הוא מדגיש את המחסור במשאבים וצפיפות האוכלוסין כחלק חשוב באלטרנטיבה ה"אקולוגית״ שהציע היטלר ל״משבר הגלובליזציה״ של אותה תקופה, הד ברור להבנה הגוברת כיום שהרס סביבתי, במיוחד בעקבות ההתחממות הגלובלית, הוא מקור חשוב לקונפליקטים על אדמה, מים ומשאבים אחרים, ולכן למלחמות אזרחים וג׳נוסייד – מרואנדה דרך דרפור ועד לסוריה.

סניידר הדגיש גם את ההרס של מדינות במזרח אירופה, תחילה על ידי ברית המועצות ולאחר מכן על ידי גרמניה הנאצית, כתהליך שבלעדיו לא ניתן להבין את השואה: בכל מקום שבו בוצע הרס כפול כזה של מוסדות המדינה נוצר כאוס שלטוני וחוקי שאפשר חופש פעולה גדול והפך את רצח היהודים לקל וטוטלי יותר. הכאוס גם סיפק הזדמנות לאלו מהאוכלוסיות הכבושות ששיתפו פעולה לפני כן עם ברית המועצות לנקות עצמם מאשמה על ידי זיהוי היהודים עם הקומוניזם הסובייטי ורציחתם כ״נקמה״ על מה שחולל.

גם כאן ניתן לשמוע את הדי הפלישה לעיראק, הכאוס שנוצר בעקבותיה ותרומתו לעליית כוחות כמו דאע״ש, קישור שסניידר מציע במפורש במקום אחר. כמו היסטוריונים אחרים, סניידר מצביע על העיוותים בתפיסות פופולריות של השואה כ״רצח תעשייתי״: חלק נכבד מהיהודים נרצחו לא במחנות ההשמדה אלא בהוצאות להורג, הרעבה, מחלות ושלל דרכים אחרות. לבסוף, התייחסותו של סניידר לרצח היהודים משקפת את התובנה הגוברת במחקר, במיוחד מאז ספרו פורץ הדרך של כריסטופר בראונינג, שלמרות חשיבותה המרכזית של האנטישמיות היא אינה הסבר מספק להשתתפות הרחבה של ״אנשים רגילים״ ברצח היהודים. בניסוחו של סניידר: ״לא היו גרמנים שמשימתם היחידה הייתה לירות ביהודים; כל מי שציפו ממנו לירות ביהודים, ציפו ממנו גם לירות באחרים, והוא עשה זאת [...] האנשים שהרגו אנשים, הרגו אנשים״.

פרשנויות חדשות אלו לשואה מכוונות לתובנות רחבות יותר: ראשית, ישנם לעתים קרובות קשרים בין ג׳נוסיידים שונים, ובינם לבין טיהורים אתניים ופשעים דומים, בין אם מקורות ההשראה שלהם אידיאולוגיים או פרקטיים. בעוד חלק מהחוקרים יצביעו על קשרים לקולוניאליזם האירופי או הגרמני, אחרים יצביעו על הטיהורים האתניים שהתרחשו באירופה בשנות העשרים והשלושים כמקור חשוב לפנטזיות ההנדסה הדמוגרפית של בכירים נאציים מרכזיים, במיוחד היינריך הימלר, שהעריך שעשרות מיליונים מאוכלוסיית מזרח אירופה ייאלצו לגווע כדי לפנות מקום ומשאבים למתיישבים גרמנים.

באופן דומה, רצח העם הארמני היה נוכח יותר ממה שהיה נהוג לחשוב בשיח הימין הקיצוני הגרמני, בכלל זאת אצל היטלר עצמו. יהודי גרמניה הושוו לארמנים בהיותם מיעוט זר בעל השפעה כלכלית ופוליטית חסרת פרופורציות, שאותה יש לפתור באותה נחישות חסרת רחמים שהפגינו ה"טורקים הצעירים״ במלחמת העולם הראשונה. כפי שכתבה ארנדט בספרה ״אייכמן בירושלים״ על תופעת הג׳נוסייד: ״כל אקט אנושי, ברגע שהופיע ונחרת בהיסטוריה של המין האנושי, נותר כפוטנציאל זמן רב לאחר מכן [...] חסר התקדים, ברגע שהופיע, עשוי להפוך תקדים לעתיד״.

מקובל לראות בג׳נוסייד זוועה שלא ניתן להבין במונחים רציונליים, אולם רבים מהמניעים המובילים להחלטה לבצע רצח עם בקבוצה מסוימת הם למעשה גירסה קיצונית של שיקולים מוכרים למדי: תפיסות של איום קיומי על העם, הציוויליזציה או השלטון, מאבקים על עוצמה פוליטית, מחסור במשאבים וכיוצא בזה. קל להחריד להביא ״אנשים רגילים״, לא אידיאולוגים פנאטיים ולא בעלי נטיות סדיסטיות, להשתתף ברצח המוני של חפים מפשע. יחד עם זאת, האמונה כי חייבת להיות שטיפת מוח אידיאולוגית, דמוניזציה של הקורבנות ושנאה מיוחדת להם, או נטיה אישית לרוע ואלימות כדי להביא בני אדם להשתתף ברצח כזה, עדיין נפוצה מאוד.

אולם מחקרים עדכניים על השתתפות המונית בג׳נוסייד מערערים את התפיסה זו. כאשר ההוטו רצחו את שכניהם בני הטוטסי ברואנדה הם לא ראו בהם לפתע חיידקים, ג׳וקים או גזע נחות, וגם לא שחררו שנאה עתיקה לכאורה ששמרו בתוכם לפני כן. לעתים קרובות יותר הם עשו זאת מתוך אמונה שזו הדרך היחידה לפתור את האיום הקיומי שהיוו הטוטסי, פחד שאם לא ישתפו פעולה יירצחו בעצמם, שיפור מעמדם הכלכלי והפוליטי על ידי השתלטות על אדמה, רכוש ועמדות כוח, או פשוט מתוך ציות לציווי של המדינה וחיקוי של מעשיהם של הסובבים אותם.

פליטים בחלב שבסוריה, 2017 (צילום: מרכז התקשורת של חלב)

 

כך גם אין צורך הכרחי בגזענות או בדמוניזציה כדי לעמוד מנגד כשזוועות מסוג זה מתרחשות. לאחרונה התגלה שבעלות הברית במלחמת העולם השניה ידעו מוקדם יותר ממה שהיה נהוג לחשוב על היקף השמדת היהודים, מה שמחמיר עוד יותר את המשמעות המוסרית של המעט שעשו כדי להציל יהודים, ובמיוחד חוסר נכונותן לקבל פליטים יהודים. סניידר מזכיר בהקשר זה עובדה חשובה: כשעוסקים בהצלת יהודים ישנה נטיה להתמקד בסוגיות כמו אפשרות הפצצת מחנה ההשמדה אושוויץ ומסילות הרכבת אליו, או באותן יחידות ויחידים שהצילו יהודים תוך סיכון עצמי הרואי.

למעשה, הדרך היעילה והקלה יותר להציל יהודים הייתה להעניק להם הגנה מדינתית, אם כפליטים ואם כנתינים. כך למשל הצליח הדיפלומט השבדי ראול ולנברג להציל אלפי יהודים הונגרים לאחר שהעניק להם דרכונים שבדיים. הסיבה שאלה היו פעולות נדירות אינה דווקא אנטישמיות בקרב בעלות הברית או מדינות נייטרליות, גם אם זו בהחלט הייתה קיימת. החשש מבעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות שיעוררו פליטים חסרי כל מקבוצה אתנית ודתית זרה, שרבים מהם נתפסו כמחזיקים באידיאולוגיה (קומוניסטית) מאיימת, וכן הרגישות המועטה לסבלם של זרים שאין תחושת מחויבות מוסרית אליהם, שיחקו תפקיד חשוב לא פחות.

גם כאן, ההקבלה לימינו מעוררת מחשבה: גם למדינות ולאזרחיות המזדעזעות ממה שמתרחש במקומות כמו סוריה, קל יותר לתמוך בהתערבויות צבאיות והפצצות על כל הסיכונים שבהן, מאשר בדרך הקלה והמסוכנת פחות של קבלת פליטים לתוך המדינה. הסיבות, כך נראה, דומות למדי: תפיסות איום שהקשר בינן לבין המציאות קטן מאוד, חשש מהבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות שפליטים עשויים ליצור, ואולי מעל הכל: החשש לזהות הלאומית בעקבות כניסת פליטים בהיקפים גדולים. לא רק גזענים, אלא גם הומניסטים וליברלים מוצהרים נוטים לקבל הצדקות מסוג זה. נראה כי לעתים קרובות האדישות מול זוועות היא בנאלית ממש כמו הרוע.

 
שתף מאמר זה