כאשר המון משולהב חובר לאנשי צבא מחושבים ולשופטים העוינים את נבחרי העם – זו לא דמוקרטיה. זה שלטון האספסוף: אספסופוקרטיה. ומה שמותר לאספסוף המתנגד לשלטון הנבחר מותר גם לאספסוף התומך בו. ואכן, התוצאות לא איחרו להגיע. הפגנות ההמונים בלילה שבין שישי לשבת גבו כ-30 הרוגים ומאות פצועים, ובמקביל נורו ונהרגו אנשי ביטחון בסיני בידי אסלאמיסטים. אם אלימות מותרת, היא מותרת לכולם.
אמנם קציני הצבא והאספסוף שחבר עמם מתנהלים בצורה מביכה, אולם אי אפשר להתעלם מתרומתו של מורסי עצמו למצב. בתוך שנתיים הפכו "האחים המוסלמים" מתנועה המתנהלת בתבונה, הקשובה למצוקות השכבות החלשות ומשמיעה הצהרות פוליטיות מתונות, למפלגה דורסנית המתעללת ביריביה. נקודת המפנה היתה הצלחתה של התנועה בבחירות לפרלמנט. כאשר הגיעו התוצאות המעניקות ל"אחים" קרוב ל-40% מהקולות, ולמכלול המפלגות האסלאמיסטיות קרוב ל-70% מהמקומות בפרלמנט, מנהיגיהם הסתחררו. שכרון הכוח הוביל לסדרת טעויות, ואלה הובילו מצרים רבים לשנאת "האחים".
כמה מצעדיו של מורסי זכו לתמיכה רחבה. רבים הריעו לו כאשר התעמת עם הגנרל טנטאווי ועם אנשי הקצונה הבכירה של מצרים ושלח אותם לגמלאות. צעדים אחרים היו שנויים במחלוקת, למשל כאשר התעמת עם מערכת המשפט, וברוב המקרים יצא וידו על התחתונה. לעתים צעדיו היו מחוצפים והעידו על חוסר הבנה פוליטית, כגון אין ספור המינויים של אנשי שלומם של "האחים" לתפקידי מפתח. אולם הטעות החמורה ביותר היתה הזנחת ההמונים. מורסי ואנשיו נראו כמנותקים מהמשבר הכלכלי המחמיר והולך שהחברה המצרית שקעה בו. במקום לשים את הכלכלה בראש סדר העדיפויות, הם התקוטטו עם כמה קבוצת כוח בעת ובעונה אחת. במקום לשלב ידיים ולהתמודד יחדיו עם בעיות כגון בריחת הון וקבלת הלוואות מגופים בינלאומיים, הם בחרו להתמקד בחלוקת העוגה השלטונית. בתוך חודשים ספורים התחלפה האהדה שזכו לה לפני עלייתם לשלטון באכזבה והתקוות שנתלו בהם הפכו לניכור ולייאוש.
כדאי להשוות את צעדיו של מורסי לאלו של מנהיג אסלאמיסטי אחר, טייפ ארדואן מטורקיה. מה שארדואן עשה לאט, בזהירות, מבלי להתעמת עם כמה קבוצות כוח בו זמנית, וחשוב מכל, על רקע הצלחה כלכלית מרשימה, מורסי ניסה לעשות במהירות, תוך פגיעה באליטות ובקבוצות כוח חזקות ועל רקע של כלכלה מתדרדרת.
ואולם, אם מורסי ירה לעצמו ברגל, מתנגדיו ירו למצרים בראש. אם העימותים שהתרחשו הלילה ימשיכו ויתרחבו לשאר ערי מצרים צפוי למדינה משבר שכמותו לא הכירה עד כה – משבר שנמנע עם סילוקו של מבארכ מהשלטון. ככלל, לזרמי האופוזיציה המתיימרים לדבר בשם הדמוקרטיה במצרים יש בעיה מביכה. למעשה, מאז שמבארכ סולק מתפקידו הם הפסידו בכל זירה דמוקרטית: בבחירות לפרלמנט, בבחירות לנשיאות, בתהליכי אשרור החוקה. כמו כן, דומה שהם אינם יודעים כיצד לשנות את מצבם, שכן, הם לא מאורגנים ואינם עושים דבר כדי לזכות בתמיכת המוני הפלאחים חסרי ההשכלה, שהם רוב האוכלוסייה במצרים. בראיונות עם תומכי האופוזיציה הם זועמים על המצביעים התומכים באסלאמיסטים, מזלזלים בהם וטוענים שמרביתם אינם יודעים קרוא וכתוב. יתרה מזאת, עקב כישלונם בקלפי הם חברו לקציני הצבא שעד לפני שנתיים תמכו במבארכ שדיכא את העם המצרי, התעלם מזכויות הפרט וזייף את תוצאות הבחירות. הצבא המצרי הוא ארגון שבנה לעצמו מדינה בתוך מדינה ומנהל כלכלה נפרדת, כמו משמרות המהפכה באיראן כיום, והמפלגה הקומוניסטית בברית המועצות בעבר. אכן, הפוליטיקה מזווגת זיווגים מוזרים.
התגובות לסילוק השלטון האסלאמיסטי הנבחר במצרים הן מגוונות. מחד גיסא, טענותיהם של האסלאמיסטים הקיצונים, שהתנגדו לניסיונם של "האחים" להצטרף למערכת הפוליטית הדמוקרטית , אוששו על ידי הכוחנות של האספסוף ברחובות ושל שותפיהם הקצינים, והם כבר החלו למתוח ביקורת על ה"אחים". אם בעבר טענו הזרמים האסלאמיסטיים שומרי החוק שבמקום אלימות צריך, ואפשר, להשתלב בפוליטיקה המצרית, כיום הם עומדים מול שוקת שבורה. מאידך גיסא בקרב אסלאמיסטים נשמעים קולות אחרים המגלגלים את מרבית האחריות לפתחו של מורסי, שהחמיץ, לדבריהם, את ההזדמנות שניתנה לו, לא ניהל את המדינה כנדרש ובחר לנצל את מעמדו כדי לבצר את אחיזת "האחים" במצרים במקום לחזק את הכלכלה המצרית.
מטבע הדברים, לביקורת משני הצדדים, יש בסיס מוצק. עד כה, אף אחד מן הכוחות המובילים במצרים לא הוכיח שהוא מבין מה משמעות "דמוקרטיה". השאלה הקריטית, שהתשובה עליה תקבע את גורל מצרים, היא אם ומתי יעצרו כל הצדדים, ישרטטו קווים אדומים ויתחילו לפעול כעם אחד.
