אין ספק שהתמיהה הזו היא מעט הומוריסטית ובודאי שולית לעומת השאלות הקיומיות והרות הגורל העולות מן הדם והאש ותמרות העשן. ובכל זאת, בתוך ים המלל הפרשני השוטף אותנו באולפני החדשות ("מה לעשות עם חיות המחמד בזמן אזעקה") אפשר לנסות להתייחס גם אליה ברצינות, מתוך הפריזמה של ביקורת תקשורת ולימודי תרבות.
התשובה הראשונה שקופצת לראש, זו המייחסת לעולם הערבי פיגור טכנולוגי ותקשורתי, נפסלת מיד. ראשית, אין פיגור שכזה – המרחב הערבי זרוע תחנות טלוויזיה, רדיו ואינטרנט המשדרות בעזרת מיטב הטכנולוגיות העדכניות. שנית, אין צורך בתחכום מדעי מיוחד במינו כדי להעמיד מיקרופון ראשי אחד על השולחן שיספק את שירותיו לכל הרשתות.
לא נראה גם שיש פה בעיה של ארגון. תנועת חמאס מוכיחה בתקופת שלטונה בעזה, וגם בעימות הנוכחי עם ישראל, כי היא ארגון מסודר למדי ובודאי שהיא יכולה לארגן מסיבת עיתונאים כמו שצריך. הדבר נכון שבעתיים לתנועה גדולה כמו האחים המוסלמים במצרים ולשלטונות במדינות ערב האחרות. איכשהו נראה כי לא מדובר בשליטה מוגבלת של המארגנים על אירוע המעורר עניין רב, בחוסר סדר ובבלגאן, אלא בסדרה של החלטות תרבותיות, מודעות ולא-מודעות.
אולי תהיה בכך פרשנות יתר מעט ספקולטיבית, אבל נדמה שאפשר לראות כאן שני דברים:
ראשית, יש פה מה שניתן לכנות "אסתטיקה של גודש", או: "אסתטיקה של המון". כפי שבמדינות המזרח-התיכון נהוג "לפתוח שולחן" עם שפע של מנות ומטעמים, גם השולחן התקשורתי איננו מוכן בלי הדגשה – ובמידה רבה הגזמה – של העושר והריבוי. מינימליזם של ניפוי ואיפוק נדחה לטובת רוויה ויזואלית מסחררת. הגודש (ערבית: וַפְרַה, עַ'זַארַה) נתפש כסוג של נדיבות (ערך ה-כַּרַאמַה בתרבות הערבית), ולפיכך יש פה, אם להשתמש במינוח אנתרופולוגי, סוג של פוטלאץ' – בזבוז מכוון שנועד להדגיש את השפע והכבוד של הדובר. במובן זה, הזירה התקשורתית היא המשכה של פוליטיקת הכיכרות באמצעים אחרים. המטרה היא להמחיש ויזואלית ופיזית כי המנהיג לא נואם לחלל ריק, אלא מצליח לגעת ולהגיע לערב רב של קהלים ומאזינים. מכאן חשיבות הדגשתה של המסה שנאספה, המסמלת המונים שכמו נוכחים. לפיכך, מיקרופון אחד בלבד היה נתפש כמעט כעלבון – כמעין קריקטורה רזה וחיוורת של מה שמסיבת עיתונאים אמיתית ומוצלחת צריכה להיות.
שנית, ניתן לראות בכך מטאפורה טובה למדי לפיצול בעולם הערבי. אמנם, כל רשתות התקשורת, מכל המדינות הערביות, נאספות ומדווחות על אותו אירוע – אבל אף אחד מהמשתתפים לא מוכן לוותר לרגע קט על מקומו ולהיעלם מן המסך. כל אחד מהארגונים הנוכחים מבקש להדגיש באופן סמלי ועד כמה שרק ניתן את דריסת רגלו, את כוחו ואת השפעתו. כל אחת מרשתות התקשורת האלה מייצגת את אחד הלאומים, המיעוטים, התנועות או השליטים במזרח התיכון, וכל אחד ואחד מאלה מבקש להדגיש ויזואלית שהוא לא מוכן לכוף את ראשו בפני אף כוח אחר.
שימוש בטכנולוגיה ובמדיה הוא תמיד תלוי תרבות. גם בפינות של התרבות הנראות לכאורה נידחות ושוליות ביותר ניתן לזהות את ההבדלים בין חברות, הנה: אפילו השימוש במיקרופונים במזרח התיכון הוא מעט אחר מאשר במקומות אחרים. אחת המסקנות העולות מכך היא כי הבנה של הבדלים תרבותיים צריכה להיות חלק מכל ניתוח של המציאות הפוליטית באזור ולהדריך כל אפשרות של הושטת יד והדברות.
ד"ר רוני צירינסקי, התוכנית ללימודי מדע, אומנות ותקשורת והמרכז ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת הרווארד
