חלק ממדינות ערב נותרו שבטיות ו/או עדתיות באופיין גם לאחר עשרות שנים ויותר של תהליכי לאומיות ובניין מדינה. לעיתים השבטים הצליחו לכונן מדינות באמצעות שימור הבריתות השבטיות, כמו במקרה של מדינות המפרץ הפרסי וערב הסעודית (להוציא אולי את בחרין), אך במקרים אחרים פלגים שבטיים, או עדתיים, השתלטו על המדינות והשתמשו בהן לטובת האינטרסים הפרטיים שלהם, כמו בלוב, תימן וסוריה. בשתי הראשונות הופלו השליטים במאבק עקוב מדם ובאחרונה המאבק עדיין מתקיים. בכול מדינה המציאות היא שונה וכך גם התוצאות.
יחד עם זאת בחינה ראשונית של לוב ותימן, לאחר הדחת מועמר אל-קדאפי ועלי עבדאללה סאלח, מראה שהמרכיבים השבטיים במדינות אלה שואפים לכונן אוטונומיה רחבה על-חשבון המדינה ואולי אף לפרקה למרכיביה השונים. למערכה לפירוק המדינות האלה מצטרפות גם תנועות ג'יהאד סלפיות, כמו אנסאר אל-שריעה בתימן וקבוצות חמושות המזוהות עם הג'יהאד העולמי בלוב.
בתימן נפלו כבר חלקים גדולים מדרום המדינה, במיוחד בפרובינצית עבייאן, לידי שבטים מורדים המצויים בברית עם אנסאר אל-שריעה, המזוהה עם אל-קאעדה. בתחילת אפריל 2012 היה ניסיון להרחיב את אזורי השליטה לעיר המחוז לאודר השולטת על הגישה לאזורים נוספים במזרח המדינה כמו חדרמאות ובידה. בקרבות נהרגו מאות מהמורדים ומכוחות הממשלה שכללו גם מאות לוחמים שבטיים מהאזור. למרות אבידותיהם, המורדים נחושים להמשיך ולהרחיב את שליטתם על אזורים נוספים בתימן. המרידה בדרום היא רק חלק מצרות המשטר החדש בהנהגת עבד רבו מנצור האדי, הנשיא החדש. בצפון מערב המדינה ובאיזור עדן המורדים החות'ים וקואליציות שבטים רופפות עדיין מהווים אתגר לשלמות תימן. בשנים הקרובות תעמוד מדינה זו במבחנים קשים ביותר אשר יקבעו אם בסוף מלחמת אזרחים, שבטית בחלקה, היא תשרוד כמדינה אחת, או שמא גורלה יהיה כמו סומליה שחדלה להתקיים כישות ריבונית.
בלוב מתרבות המחלוקות בתוך הקואליציה אשר הפילה את משטר מועמר אל-קדאפי. מרכיביה מעולם לא חלקו אידיאולוגיה, אינטרסים ואולי אפילו זהות לאומית משותפים. עיקר המחלוקות הן על המשך קיומה של לוב כמדינת לאום מאוחדת בעלת שלטון מרכזי, השולטת במשאבי הנפט והגז הגדולים של המדינה. שבטים רבים מנסים לנצל את האנרכיה הנוכחית בלוב כדי להשתלט על רווחי שדות הנפט המצויים בשטחיהם. כך למשל הוורפאלה, השבט הגדול במדינה, הוא הריבון באיזורים רבים במזרח המדינה. שבטי הטוארג, בדרום המדינה, אשר חלקם תמכו בקדאפי וחלקם לחמו בו, מנסים ליצור אוטונומיה משלהם שתכלול גם חלקים ממאלי, בה הם מהווים כ-10% מהאוכלוסיה. גם ארגוני ג'יהאד סלפיים פועלים במרץ בלוב בניסיון לנצל את האנרכיה לקידום הפיכתה של לוב למדינה הנשלטת על-ידי האסלאם הרדיקלי. מאז תום המהפכה נהרגו מאות רבות של לובים בקרבות בין המורדים לשעבר. נפילתם של מאגרי הנשק העצומים של לוב לידיהם "מבטיחה" כי חוסר היציבות יימשך זמן רב ואולי יתפתח למלחמת אזרחים כוללת במדינה, מלחמה העלולה לפרק את לוב למרכיביה השבטיים-אתניים השונים.
המשטר הסורי נשען על קואליציה של מיעוטים דתיים כמו העלווים, הדרוזים והנוצרים המצויים בברית רופפת עם חלק מהמעמד הבינוני הגבוה הסוני. האופוזיציה עצמה מפולגת הן ברמת ההנהגה והן בראייתה את עתידה של סוריה לאחר נפילת משטר אסד. בחלקה היא מורכבת מכוחות המעוניינים לשמר את סוריה כמדינת לאום ריכוזית, תחת משטר כזה או אחר. אולם בקרב כוחות האופוזיציה ישנם גם מרכיבים של ארגוני הג'יהאד הסלפי המעוניינים להקים מדינת הלכה דוגמת ערב הסעודית ואולי דוגמת אפגניסטאן תחת משטר הטאליבאן, שתי אופציות שאינן קורצות גם לרבים מקרב הסונים העירוניים. האנרכיה בתימן ובלוב, אך גם נצחון התנועות האסלאמיות בבחירות בתוניסיה ובמצרים, עשויים לנבא את גורל סוריה לאחר שלטון אסד. המדינה עלולה להתפרק למרכיביה השונים ולהגרר למלחמת אזרחים עקובה מדם, ונדמה כי תרחיש אימה זה מונע לעת עתה הצטרפות כוללת של המעמד הבינוני הסוני לכוחות האופוזיציה השונים. המציאות התימנית והלובית משמשת עבורם כתמרור אזהרה לעתידם האפשרי.
