אין ספק כי קמפיין ״מי מממן אותך״ הוא קמפיין הימין המוצלח ביותר של השנים האחרונות. ההתגוננות שמציב השמאל מולו, לעת עתה, היא רפה ומגומגמת.
ברמה האסוציאטיבית, הקמפיין מוצלח משום שהוא משתמש באופן מחוכם בקישור של כסף עם משהו מלוכלך ומושחת. ההתעסקות במימון מצביעה על כך שאנשים – שומו שמים! – מקבלים כסף כדי לעשות משהו, ומכאן שכוונותיהם אינן טהורות. הקמפיין מוצלח גם משום שהוא נראה הגיוני: הרי follow the money היא טכניקה ידועה להבנת המניעים והאינטרסים האמתיים של גופים או אנשים פרטיים, לא?
התשובה היא שלא תמיד. מעקב אחר הכסף מועיל כאשר איננו מבינים מדוע מישהו פועל באופן מסויים; הוא מאפשר לנו למצוא קצה חוט להסבר של פעולה עלומה. אולם זוהי תחילתו של כל בירור ולא סופו. השאלה מי מממן את הכתבות בעד או נגד מתווה הגז היא חשובה, אולם כשאלת ביניים בלבד. השאלה על משמעותו של מתווה הגז לחברה, לכלכלה ולבטחון בישראל היא חשובה ממנה. כאשר מטרותיהם ופעילותם של השחקנים השונים ידועות וברורות, שאלת המימון הופכת למשנית.
יתר על כן, בניגוד לעולמות רוויי כסף אחרים – העולם העסקי, העולם התחתון או עולם מעטפות הכסף – בעולם הארגונים והעמותות הציבוריות הקשרים בין נותני הכסף ובין מקבליו הם רופפים לעתים מזומנות, ולא אחת האינטרסים של המממנים ושל הממומנים אינם זהים. אם עמותה של פוליטיקאית מהימין מקבלת כסף מארגון נוצרי משיחי אין משמעות הדבר כי חזונה של הפוליטיקאית זהה לחזונו של הארגון. המממנים מקווים כי כספם יוביל לתוצאה מסויימת, אולם הפוליטיקאית מקווה להגשים באמצעותו מטרה אחרת. לעתים אפשר, ואף ראוי, לבקר מנימוקים מוסריים מימון שמקורו מפוקפק (השוק השחור למשל), ואחת היא השימוש שנעשה בו. אולם גם על טענה זו אין הסכמה כללית.
יחד עם זאת, סביר להניח כי בסופו של דבר הזרמת הכספים תופרע אם המממנים יתרשמו כי הממומנים אינם פועלים באופן שמקדם את האינטרסים שלהם. כאן נכנסת השאלה החשובה באמת: האם לא ייתכן כי ליושבים בציון ולאלה שמחוצה לה יהיו אינטרסים משותפים?
שהרי זאת הנקודה החשובה באמת, ובזה גם כוחו האמתי של קמפיין ״מי מממן אותך״: הנחת היסוד שלו היא כי התשובה לשאלה שלעיל היא שלילית. יתר על כן, עצם התגוננותו של הגורם הממומן מפני ההאשמה האיומה הזאת רק מחזקת את אותה הנחה. במילים אחרות, אם אתם קשורים בגורמים ״זרים״ או ב״מדינות זרות״ עליכם, לכל הפחות, להסביר ולהתנצל, משום שמשתמע מכך (כביכול) שאתם פועלים נגד האינטרסים של החברה המקומית. בכך מגשים הקמפיין את מטרתו הראשונה: הפיכת הקישור בין ״זרים״ לבין ״אויבים״ למובן מאליו.
אולם בקמפיין מובלעת מטרה נוספת. מעצם מיקודו של הדיון בסוגיית המימון עולה כי אין כל צורך לדעת מה עשית, מהן תכניותיך, מהם האידיאולוגיה שלך וחזונך. עצם הקשר שלך למימון חיצוני פוסל הן את דעתך הן את פעילותך, וזאת מבלי – ולמעשה במקום – לברר את טיבן של דעתך, כוונותיך ופעילותך. אתה קשור ב״זרים״? אתה אויב. סוף דיון.
זו היא הנקודה המרכזית בקמפיין "מי מממן אותך". מי שמתגונן מהאשמות במימון זר באומרו: ״אינני ממומן מבחוץ״, או אפילו ״הנה רשימת התורמים שלי״, נמצא לא רק מחזק את הנחת היסוד כי קשרים עם ה"גויים" אינם לגיטימיים, אלא מסכים גם כי אין כלל צורך לדון בדעתו ובפעילותו. זהות במקום מהות, מי במקום מה: זאת הנקודה הארכימדית של "מי מימן אותך", וזו היא גם תמצית החזון הלאומני של אלה שעומדים מאחוריו.
את הנקודה הזו בדיוק צריך לערער, משום שעליה יקום וייפול דבר. הדרך היעילה היחידה להתמודד עם השאלה ״מימממנותך״ איננה טענה לחזקת החפות (״הנה הרשומות הכלכליות שלי״) או השלכת הכדור למגרשו של הצד השני (״ומי מממן אותך?״), אלא החלפת שדה המשחק. כשמישהו שואל אתכם, ״מי מממן אתכם?״, השיבו לו ״ומה האג׳נדה שלך?״ או ״מה החזון שלך?״ או, אם אתם במצב רוח נועז, ״מהם העקרונות המוסריים שעל בסיסם אתה פועל?״ התעקשו לדבר על מהות, לא על זהות, אף אם הדבר מסורבל. סביר להניח שלצד השני זה יהיה מסורבל אף יותר. חשוב מכך, זו הדרך היחידה להגיע לבירור הדדי שיתעלה מעל רמת הטחת הבוץ ויאפשר, אולי, בנייה חברתית משותפת.
אמיר טייכר הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב
