לפני כחודשיים פרץ משבר אשר טרם יושב במפלגת אל-נור הסלפית. המפלגה אשר לעת עתה היא הסמן השמרני של הפוליטיקה המצרית, נקלעה לסדרת מאבקים אשר איימו על המשך דרכה. אי הסכמות ביחס לניהול המפלגה וחלוקת הסמכויות בתוכה, סוגיות שגרתיות בכל מפלגה פוליטית, העמידו את מנהיגי אל-נור מול דילמות קשות.
יונס מח'יון, ממנהיגי המפלגה ניסה ליצור רושם שהעימות אינו חריף כל כך, ותאר את האירועים כ"מחלוקות מנהלתיות". אולם ממול ניצבים מנהיגים פוליטיים אשר מארגנים זרמי אופוזיציה בתוך המפלגה וטוענים שהיא צריכה לעבור שינויים. המחלוקת, בקווים כלליים, נראית מוכרת למי שעוקב אחר מפלגות דתיות: האם הסמכות העליונה תהיה בידי המנהיגים הרוחניים או בידי הפוליטיקאים? בארץ, מפלגות כמו ש"ס ואגודת ישראל פתרו את הסוגיה הזו בכך שהעניקו את הסמכות העליונה למנהיגים הרוחניים. במפלגת אל-נור עדיין מתלבטים ומתווכחים.
סלע המחלוקת, אם כן, הוא האם החלטות המפלגה חייבות לקבל אישור מהמנהיגים הדתיים. אישים כמו יאסר ברהאמי, מהמנהיגים הרוחניים של התנועה, דורשים להיות מעורבים בהחלטות. ואילו מנהיגים כגון עמאד עבד אל-גפור, דורשים יותר גמישות. יתר על כן, הם רוצים לראות מגוון דעות במפלגה, בעוד מנהיגים כגון ברהאמי מעוניינים ש"קו המפלגה" יהיה דומיננטי.
הרקע למחלוקות הללו היא הכניסה החפוזה של מפלגת אל-נור לפוליטיקה. למעשה, עד 2011, כאשר האביב הערבי פתח את המערכת הפוליטית במצרים, מרבית הסלפים ראו בפוליטיקה מרחב בעייתי מבחינה מוסרית וביקרו מפלגות דתיות ששאפו להשתלב בפוליטיקה המפלגתית. יתר על כן, התנועות הסלפיות לא היו מלוכדות ומאורגנות. בניגוד ל"אחים המוסלמים" אשר השתתפו בבחירות בעשורים האחרונים ואשר הקימו לתנועה מסגרת היררכית ברורה, הסלפים היו מפוצלים לקבוצות של תומכים אשר התאספו סביב אנשי דת כריזמטיים. מרבית התנועות הסלפיות לא טרחו לבנות מנגנונים ביורוקרטים, היררכיות של קבלת החלטות, ופרויקטים תנועתיים ארוכי טווח. לצד חוסר הבשלות הארגונית הם גם לא ניסחו מסד אינטלקטואלי אשר יסמן להם מטרות פוליטיות. למעשה, הם התעלמו מהמימד הפוליטי. מטבע הדברים, כאשר התקבלה בקרב המנהיגים של הזרמים הסלפים ההחלטה להצטרף לפוליטיקה על ידי הקמת מפלגה, הם כלל לא היו מוכנים למשימה.
כדי להתגבר על הקשיים ועל חוסר הניסיון הללו, מנהיגי מפלגת אל-נור התייעצו עם פוליטיקאים ותיקים, אפילו חברי מפלגת השלטון לשעבר. כמו כן, חברי המפלגה החלו ללמוד בקורסים שונים על מדיניות ציבורית ובריאותית ואף להתמודד עם סוגיות כגון חינוך. כאשר עוקבים אחרי הדיונים של מפלגת אל-נור מגלים שהם משקיעים הרבה יותר זמן בסוגיות פרוזאיות ויום-יומיות מאשר בעקרונות דתיים ומשתמשים במושגים המתארים מדיניות ופוליטיקה מצרית הרבה יותר מאשר מושגים כגון "אומה" ו"ח'ליפות" השאובים מעולם ההגות המוסלמית.
ניתן, אם כן, לסכם שהמשבר שעוברת מפלגת אל-נור, חושף תהליך מרתק וחשוב: כניסת הסלפים לפוליטיקה שינתה אותם הרבה יותר מאשר הם שינו או עיצבו את הפוליטיקה של מצרים. זו בהחלט מסקנה זמנית, וייתכן שהתהליכים הללו ישתנו אחרי שנציגי אל-נור ירכשו ניסיון ויתגברו על מחלות הילדות של הפוליטיקה. אך בו שמנית, התנהלותם חושפת את האופי הפרגמטי של המפלגה והנכונות של מנהיגיה להשתנות.
