בחודש יוני 2014 הכניסה כנסת ישראל לספר חוקי המדינה את ה״יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן.״ יום זיכרון זה יצוין כל שנה ב-30 בנובמבר, למחרת היום שבו קיבלה עצרת האו״ם את החלטת החלוקה של פלסטין המנדטורית בשנת 1947. בנאומו בכנסת לאחר אישור ההצעה אמר אחד מיוזמי ההצעה, חבר הכנסת ניסים זאב מש״ס כי החוק "בא לציין את היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, מעלה על נס את כל ההיסטוריה של אותם יהודים, הסבל שסבלו אבותי ואבות אבותי ואבותינו שבאו מארצות ערב, עד שהגיעו לארץ-ישראל.״
אכן, במהלך המאה העשרים ובמיוחד לאחר 1948 חוו קהילות היהודים העתיקות במדינות ערב חורבן גדול. ממדינות מסויימות גורשו ומאחרות עזבו בעידוד השלטונות, לעתים בתהליך שנמשך לאורך שנים. כ-850 אלף יהודים עזבו את עיראק, מרוקו, לוב, תוניסיה, תימן, מצרים, סוריה ולבנון, והותירו אחריהם אלפים בודדים כעדות לעברם. בפועל, המזרח התיכון הערבי התרוקן מאוכלוסייתו היהודית.
עם זאת, לא ברור מדוע כורך החוק את גורלם של יהודי איראן עם יהודי ארצות ערב. באיראן מתקיימת בבטחה עד היום הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל. כשליש מיהודי איראן היגרו לישראל בין השנים 1948—1951, אולם הם מעולם לא גורשו מהמדינה, ומצבה של הקהילה היהודית באיראן השתפר בהתמדה. ממשלת איראן אף סייעה בפועל למבצעי העלאת היהודים מעיראק, הודו, פקיסטאן וקהילות נוספות ממרכז ודרום-מזרח אסיה. קרוב לעשרים אלף מהיהודים שעזבו את עיראק החליטו להשתקע בערים טהראן ואבאדאן שבאיראן, ואליהם הצטרפו בהמשך כמה עשרות משפחות יהודיות עיראקיות שלא מצאו את מקומן בישראל.
רק בשנת 1979 התרחשה עזיבה המונית של בין 70 ל-80 אלף יהודים מאיראן, בעקבות המהפכה האסלאמית. יהודי איראן הבינו כי ניצחון המהפכה לא מבשר טובות עבורם, ולכן רבים מהם, שהיו בני המעמדות הגבוהים ומזוהים עם שלטון השאה השנוא, בחרו לעזוב את מולדתם. זאת חרף הצהרותיו של מנהיג המהפכה, ח׳ומייני, ומנהיגים נוספים שראו ביהודי איראן חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי האיראני. ראוי לציין כי גם אז בחרו רוב המהגרים לעזוב לארצות הברית ואירופה ולא למדינת ישראל.
בשנת 1928 כתב סאלו בארון את מאמרו ״גטו ואמנציפציה״, שבו ניתח את כתיבת ״ההיסטוריה מלאת הדמעות״ של היהודים. בארון ביקר את החוקרים שראו בהיסטוריה של הקהילות היהודיות (בעיקר במזרח ומרכז אירופה) רצף של פוגרומים, בידוד והשפלות, והתעלמו מהיצירה התרבותית, ההשפעה של הקהילה היהודית על סביבתה ושיתוף הפעולה בין היהודים לבין שכניהם. עד העשור האחרון בערך הייתה גם ההיסטוריוגרפיה של יהודי ארצות המזרח מורכבת בעיקר מ״חיי גטו״ ורדיפות, אולם אז הופיעו מחקרים פורצי דרך ומרתקים של היסטוריוניות/ים שבחנו את הזווית היהודית מתוך פרספקטיבה מזרח תיכונית מקומית, כמו אורית בשקין, רמי גינת, מישל קמפוס, שרה סטיין, מנשה ענזי ועוד רבים וטובים.
בית הכנסת "מולא יעקוב" באיספהאן (תמונה: Hamed Saber, CC BY 2.0)
החוק המוזכר נופל במכשלה ההיסטוריוגרפית. המדינה מכירה, אמנם באיחור ניכר, בהיסטוריה של יהודי ארצות ערב ובחלקה בסיפור היהודי-ציוני, אולם מבטלת את הדקויות המיוחדות לכל קהילה, וכורכת קהילות שנרדפו וגורשו בעקבות הקמת מדינת ישראל בקהילות שפרחו ושגשגו למרות זאת. יהודי איראן אמנם הותירו מאחוריהם ממון רב, כמו היהודים ממדינות ערב בשנים 1948—1956, אולם החוויות שעברו עליהם בין השנים 1948—1979 שונות בתכלית. האם לעובדת קיומה של קהילה באיראן כיום אין משמעות בשיח על פליטות יהודית? עתה משוכתב הסיפור האיראני כדי להתאים ל"היסטוריה רוויית הדמעות", אף שבמהלך רוב המאה העשרים היו יהודי איראן משולבים בחברה הכללית וידעו שגשוג, גם אם היו אירועים נקודתיים של תקריות אנטישמיות.
ציור קיר בטהראן לזכר החללים היהודים ממלחמת איראן-עיראק (תמונה: Alex Shams)
בדבריו בכנסת הצר חבר הכנסת זאב על כך שלא התקבלה הצעתו שלו ושל חבר הכנסת אוחיון כי שר החינוך יחוייב בהכנסת ההיסטוריה של יהודי ארצות ערב ואיראן לתכניות הלימודים, וכי על פי הנוסח הסופי השר "יעודד" את הוראת החומר הזה. חבר הכנסת זאב ביקש כי שר החינוך ייתן "הוראה חד-משמעית שהנושאים האלה יילמדו בבתי-הספר.״
מצער לגלות כי המדינה מוודאת כי לתלמידים לא יתאפשר ללמוד על ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בארצות ערב ובאיראן מבלי להתמקד ברדיפות. "ילדים במדינת ישראל ילמדו על הפוגרומים שהתרחשו במדינות ערב ובאיראן כפי שאנחנו לומדים גם על פרעות קישינב", אמרה השרה גילה גמליאל בשבוע שעבר, ביום ציון היציאה והגירוש השנתי. נראה כי מרגע שאיראן הפכה למוקד כל פחדיה של הממשלה, ובמידה פחותה של הציבור הישראלי, נוצר הצורך לצרפה למפרע, יחד עם יתר מדינות ערב, לרשימת צוררי היהודים לדורותיהם.
ד"ר ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת פן סטייט
