אירועי השבועות האחרונים ברצועת עזה הם הזדמנות גדולה לישראל. המאבק על הגדר אינו מאבק לחירות במושגי המהפכה הצרפתית, כפי שיש המבקשים לראות אותו בישראל ומחוצה לה. הוא מאבק פוליטי אסטרטגי ברור, שמאחוריו עומדת חמאס, והוא נועד לתכלית מוגדרת.
התכלית הזו חוברת לרחשי הלב של הציבור ברצועה, הנתון במציאות קיום קשה. חמאס יכולה לגייס את ההמון על בסיס החיבור העמוק שבין האינטרס הפוליטי לבין מאוויי הציבור העזתי.
המאבק על הגדר מבטא את חולשתה הגדולה של חמאס, ובהיעדר חלופות אחרות ונוכח החשש משבירת כלים מוחלטת, היא נאלצת למנף את המחאה האזרחית למימוש מטרותיה. למעשה, דרך המערכה על הגדר מאותתת חמאס על מצוקתה ועל עניינה בהסדר עם ישראל. ולכן, בפני ישראל ניצבת עכשיו הזדמנות יוצאת מן הכלל לנצל את המצב כדי ליצור סדר פוליטי ומדיני חדש, גם באמצעות ניצול מצוקת חמאס.
בשנים האחרונות ביקשה ישראל לשמור על חמאס חלשה ומורתעת, והמצור הכלכלי על הרצועה הוא חלק מהמאמץ הזה. לאורך זמן יצרה המציאות הזאת לחץ בלתי אפשרי על חמאס, והידרדרות המצב הכלכלי ברצועה מציבה איום פנימי על מעמדה כתנועת שלטון ולא רק כתנועת התנגדות.
זה היה, למעשה, הרקע ללא מעט עימותים בין ישראל לחמאס, ובכלל זה לסבב האחרון – צוק איתן. הפרדוקס המעניין הוא שעד עתה לאחר כל עימות חזרה המערכת לאותה נקודת מוצא, בלי שינוי כלשהו.
וכאן בדיוק מונחת ההחמצה. עד עתה לא השכילה ישראל להבין כי הסרה הדרגתית של המצור הכלכלי עשויה לשרת טוב יותר את יעדיה בניהול הסכסוך עם חמאס. מוטב לממשלת ישראל חמאס שבעה ועגולה מחמאס רעבה ועצבנית. במערכה שמנהלת חמאס על הגדר יש משום קריאת מצוקה שישראל יכולה לנצלה, לא רק להסדרה מחדש של ניהול הקונפליקט, אלא גם לפתרון סוגיות אחרות שעמדו ביסוד יחסיה עם התנועה, כמו החזרת גופות החיילים והחזרת אברה מנגיסטו.
ואכן, לפי דיווחים גלויים התנהל בקהיר בשבועות האחרונים משא ומתן בין ישראל לחמאס בסוגיות הנוגעות לרצועה. אין הרבה מידע על מה שקרה שם. לפי חלק מהדיווחים ישראל אכן נטתה לאמץ את הקו של פתיחה כלכלית של הרצועה, ולמעשה, להעתיק את המודל הקיים מול הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. אולם מהרמיזות של שר הביטחון עולה שישראל דרשה מחיר גבוה לכך, קרי – פירוז מוחלט של הרצועה.
מנגד נרמז כי בחמאס הייתה התנגדות לעסקה, בעיקר מצד ראש הלשכה המדינית, שנקלע כנראה למתח שבין האתוס וסיסמאות המאבק שקשר למערכה על הרצועה, לבין הצורך להגיע לעסקה ראליסטית עם ישראל. ככל שעבר הזמן לעבר יום הנכבה, כך התקשתה הנהגת חמאס להסכים למהלך גדול שיתפרש כוויתור שלה על עקרונות נשגבים, עקרונות שהיא עצמה טרחה לפתח בחודשיים האחרונים.
וכך הגענו לנקודה שבה שני הצדדים מתקדמים לקראת עימות נוסף בלי שפורקה קודם לכן מערכת המתחים שביניהם. בפעמים הקודמות זה לא נגמר טוב. אירועי שלשום (שני) ברצועה, שגבו עשרות הרוגים ויותר מאלפיים פצועים, מלמדים לא רק על ההסלמה במצב, אלא בעיקר על פוטנציאל ההידרדרות שלו.
בנתונים הקיימים כלל לא ברור אם ברשות שני הצדדים, ישראל וחמאס, הכלים למנוע את הפיצוץ הגדול, כל שכן להפוך את המתרחש לנקודת פתיחה להסדרה מחדש של המצב ברצועה.