לפני כשבועיים פורסם בבריטניה הדו"ח הרשמי בנוגע למעורבותה של המדינה במלחמה בעיראק. המלחמה הזו זעזעה את המזרח התיכון והשלכותיה עליו ניכרות עד היום; היא קרעה את עיראק, מכל הבחינות, חוללה מספר אדיר של הרוגים ופליטים, והובילה להפלתן של מדינות נוספות ולהקמתם של ארגונים שהמערב מנסה להתמודד אתם כיום. מצגת פאואר פוינט אמריקאית שבה נטען כי עיראק מחזיקה בנשק גרעיני, ואזהרה של הדייל מייל הבריטי כי עיראק יכולה להפוך את הנשק הגרעיני הזה לשימושי תוך 45 דקות, הסתיימו בהצטרפות בריטית למלחמתו של בוש וארצות הברית בעיראק, שעליה משלמים כל המעורבים את המחיר כיום.
לפי ועדת צ'ילקוט, ראש הממשלה דאז טוני בלייר קיבל את ההחלטה להצטרף למלחמה לא מתוך "מוצא אחרון" וגם בלא שבדק חלופות אחרות. ההשוואות לדרכים בהן פועלת ישראל – שימוש בכוח צבאי לבעיות שאין להן פתרון צבאי, הפצת הפחדות, איומים והתרעות בתקשורת כדי לגייס דעת קהל, יצירת אשליה של "זבנג וגמרנו", התמודדות שטחית ונטולת ביקורת עצמית עם שורשי הבעיה, ותיאורה של ההנהגה היריבה כמטורפת ולא אנושית – כולן תקפות.
עתה נותר לראות מה תהיינה השלכותיו של הדו"ח על קובעי המדיניות בבריטניה, וכיצד ייזכר טוני בלייר, שכתב בזמנו לנשיא ג'ורג' בוש כי יעמוד לצדו "ויהי מה", ועליו נכתב בדו"ח כי הסכים לצאת למלחמה תוך התבססות על מודיעין שגוי, תכנון לקוי ותוך הצגת ההערכה על סכנת הנשק להשמדה המונית בעיראק "בצורה ודאית כביכול וללא שום הצדקה".
בעקבות הדו"ח פרסם הגרדיאן מאמר מערכת באנגלית ובערבית; לעיתון הבריטי השמאלי והליברלי היה כנראה חשוב מאוד שגם ערבים ייחשפו לדעה שמובעת בו. עמדת המערכת הייתה ברורה וחדה כתער: "המוניטין של טוני בלייר מעולם לא שוקם מאז הפלישה הקטסטרופלית לעיראק. כעת מתפרסם סוף סוף הדו"ח שחיכינו לו, התולה את האשמה הבלתי-נסלחת על צווארו של בלייר". המאמר מתאר את הנזק העצום שגרמה המלחמה לעיראק, את מספר הקורבנות הבלתי נתפס, את ההשלכות הנוראות של הפלישה על האזור ואת החלטותיהם השגויות של מדינאים שמבקשים פתרונות בלתי-אפשריים ולטובתם מיישרים את ההערכות ומעקמים את העובדות.
במאמר מתואר גם הנזק העצום שגרם בלייר למפלגתו, מפלגת הלייבור, בנסיונו להוכיח כי למרות הדימוי ה"שמאלי" שלו הוא מסוגל לצאת למלחמה אמיתית. ג'רמי קורבין, מזכירה מערכת הגרדיאן, התנגד למלחמה מראשיתה, להבדיל מבלייר ומראש הממשלה היוצא, דייויד קמרון, שתמכו בה.
"הדחף הבלתי נשלט של מר בלייר להלך כעיוור אחרי קאובוי חסר-כל (בוש)", כך נחתם המאמר, "עשוי להעיד על הצורך שלו לקבור את סמלי השלום שהיה עונד בילדותו כדי להרוויח נקודות של מכובדות גברית. עלייתו של קורבין לתפקיד מנהיג הלייבור היא כנראה התוצאה האירונית ביותר של הטעות ההיסטורית שעשה בלייר בהצטרפו למלחמה. אבל את התוצאות המשמעותיות ביותר, והנוראיות ביותר, עדיין משלמים אנשים הרחק מכאן – ברחובותיה של עיראק".
את ההשוואות לישראל, על מועמדים מה"שמאל" שמבקשים לצאת למלחמה כדי להוכיח שגם הם יכולים, אותיר לקוראות ולקוראים. בבריטניה, לכל הפחות, גם בצל הברקזיט, יש מספיק אומץ כדי לומר את הדברים הללו, הביקורתיים כל כך נגד בריטניה ונגד תהליך קבלת ההחלטות בה – ולעשות זאת בערבית.