בימים אלה מתנהלת מתקפה משולבת על מעוזי דאע"ש ("המדינה האסלאמית") בעיראק, בסוריה ובלבנון, שהביאה כבר לדחיקת רגליהם של תומכי הארגון מחלק מן השטחים שאותם כבשו בשנים האחרונות. האם המתקפה מרמזת על סופו של הארגון שהופעתו עוררה הדים רבים כל כך במזרח התיכון ומעבר לו?
בביקור פתע שערך בבגדאד ביום שלישי שעבר טען שר ההגנה האמריקני ג'ים מאטיס כי אנשי דאע"ש כלואים כעת ב"תנועת מלחציים צבאית" הלופתת אותם משני צדי הגבול הסורי והעיראקי. עם זאת, מאטיס הדגיש כי אף שימיו של דאע"ש ספורים, "זה עדיין לא נגמר וזה לא עומד להסתיים בקרוב".
דאע"ש אמנם ספג מהלומות קשות בכל החזיתות שבהן הוא נלחם כעת, אולם הוא עדיין חולש על שטחים בסוריה ובעיראק. פעילים המזוהים עם הארגון ממשיכים לבצע פעולות אלימות בערים באירופה, אולי כדי להסיט את הזרקור מהכשלונות במזרח התיכון.
אם מתבוננים על דאע"ש בפרספקטיבה רחבה, תיאורטית והיסטורית, נראה שאפשר להסיק כמה מסקנות לגבי הארגון ומצבו כיום, אף שאלה יהיו, בהכרח, מסקנות חלקיות.
ראשית, אף שדאע"ש כינה את עצמו בשם "מדינה", הארגון מעולם לא היה מדינה במובן המודרני (ואפשר להוסיף המערבי) של מילה זו, כלומר שחקן חברתי התובע מונופול על השימוש בכוח פיזי לגיטימי בשטח מוגדר, לפי הגדרתו הקלאסית של הסוציולוג מקס ובר. אמנם, דאע"ש ניסה להחיל חוק וסדר בחלק מן השטחים שאותם כבש, אך האופן שבו ניסה לעשות זאת היה כל כך קיצוני ואלים עד שספק אם רכש לעצמו לגיטימיות בדרך זו.
דאע"ש גם קרא תגר על כמה מעקרונות היסוד של המערכת הבינלאומית בת-זמננו. ראשית, הוא ערער על גבולות בין מדינות ריבוניות, גם אם חלק מן הגבולות עצמם, כמו למשל בין עיראק לסוריה ובין סוריה ללבנון, לא היו ברורים. חשוב לציין כי הארגון לא ערער רק על הגבולות הפיזיים, באמצעות חצייתם והניסיון לבטלם, אלא גם על עצם הרעיון שלכל מדינה בעולם ישנם – או צריכים להיות – גבולות מוגדרים מוכרים מבחינה בינלאומית.
בנוסף, אנשי הארגון נקטו פעולות שאינן נחשבות לגיטימיות בעידן שלנו, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו חטיפת אזרחים לצורכי כופר, הוצאות להורג מזוויעות, אונס המוני של נשים, וג'נוסייד של קבוצות מיעוטים. כל המעשים הללו נעשו ברשות ובסמכות מצד מנהיגי הארגון, שהצדיקו אותם מבחינה הלכתית. דבר זה מבדיל בינם ובין מדינות מסוימות הנוקטות אף הן מעשים דומים אך מכחישות אותם (למשל מנהיגי סודאן ביחס לרצח העם בדארפור).
כפועל יוצא, ברור מדוע דאע"ש לא היה יכול להתקבל כשותף לגיטימי על ידי מדינות העולם, ומדוע חלק נכבד מהן עשו יד אחת נגדו. אלה כוללות, בראש ובראשונה, מעצמות עולמיות כמו ארצות הברית ורוסיה, שלא תמיד נמצאות ביחסים טובים זו עם זו אך משתפות פעולה במאבק נגד דאע"ש, ומדינות נוספות כמו איראן, סוריה, עיראק, לבנון וירדן. גם המיליציה-מפלגה הלבנונית, חזבאללה, נלחמת בדאע"ש ומציגה עצמה באופן אירוני כשותפה במלחמה "למען הציוויליזציה". יש להדגיש כי ההתנגדות לדאע"ש הקיפה גם מוסלמים סונים וגם מוסלמים שיעים באזור. הארגון עצמו לא נמנע ממתקפות נגד שתי הקבוצות האלה (כמו למשל נגד כורדים, אף הם מוסלמים סונים), וכך עורר את איבתן.
אכן, לעתים נדמה שחוץ מן המתנדבים הזרים שנהרו לשורות דאע"ש – בעיקר בשלבים הראשונים, כאשר הארגון נראה כהולך מחיל אל חיל – הוא לא זכה לתמיכה חיצונית משמעותית. זאת למרות ששחקנים מסוימים במזרח התיכון שיתפו עמו פעולה, בעיקר ממניעים תועלתניים, ולמרות ששחקנים חיצוניים, כמו למשל רוסיה, סייעו לו בעקיפין בכך שפעלו נגד אויביו והחלישו אותם.
היו מקרים בעבר שבהם שחקנים לא-מדינתיים אלימים הציבו אתגר דומה בפני המערכת הבינלאומית וחברותיה, המדינות הריבוניות. מקרה בולט הוא זה של שודדי הים שפעלו בצפון אפריקה עד תחילת המאה ה-19. אלה נהגו לפשוט על ספינות סוחר ששטו בים התיכון, לשדוד אותן ולשעבד את צוותיהן כדי שיוכלו לדרוש כופר עבור שחרורם. פרקטיקה זו הייתה כה רווחת עד שמדינות רבות, ובכללן כמה מן המעצמות הגדולות של אותה תקופה, העדיפו לשלם דמי חסות לפיראטים כדי להגן על ספינותיהן.
אולם למצב עניינים זה הושם קץ בסופו של דבר. בסדרה של מבצעים צבאיים חיסלו המעצמות הגדולות, ובעיקר בריטניה וארצות הברית, את הפיראטים ככוח צבאי משמעותי. אף שגם כיום פועלים שודדי ים במקומות שונים בעולם, המדינות הריבוניות מטפלות בבעיה באופן יעיל למדי והיא אינה מהווה אתגר למערכת הבינלאומית.
קיימים מקרים לא מעטים של שחקנים לא-מדינתיים אלימים שהשיגו את מבוקשם, במיוחד מסוף המאה ה-18 ואילך. בראשם נמצאות תנועות שחרור לאומי שקמו במושבות שייסדו לעצמן מעצמות אירופה ב"עולם החדש". המאבקים הללו, כמו זה של דאע"ש כיום, הפכו לאבן שואבת עבור מתנדבים מבחוץ. אולם הפתרון נמצא בכך שחלק גדול מתנועות השחרור (גם אם לא כולן) הקימו לעצמן מדינות ריבוניות, כלומר הצטרפו לקהילה הבינלאומית וקיבלו את כלליה, וזכו בתמורה ללגיטימיות בינלאומית. בכך חדלו התנועות הללו להיות שחקנים לא-מדינתיים אלימים והפכו לחברות במועדון המדינות.
המקרה של דאע"ש שונה. אילו היה הארגון מנסה לכונן ישות פוליטית בשטחים שיש בהם רוב מוסלמי סוני ערבי בעיראק, ייתכן שהיה עולה בידו להשיג דבר דומה למה שהשיגו הכורדים בצפון עיראק בעקבות הפלישה האמריקנית ב-2003: יישות פוליטית אוטונומית במסגרת המדינה העיראקית. אך בבסיסו של דאע"ש עומדת קואליציה של פעילים במפלגת הבעת' העיראקית, קצינים לשעבר בצבא צדאם חוסיין ואנשי דת רדיקליים, שחושלו כולם בכור המצרף של ההתקוממות נגד השלטון העיראקי ותומכיו האמריקניים. הארגון הפך שבוי בידי האידיאולוגיה הרדיקלית והמקסימליסטית שלו, ואף שזו הביאה לו רווח מסוים בטווח הקצר הרי שהיא הייתה לו לרועץ בטווח הארוך.
אם כן, הידיעות על מותו של דאע"ש הן מוקדמות. ראשית, משום שהמערכה נגדו לא תמה עדיין והקואליציה הפועלת נגדו היא רופפת למדי. שנית, משום שכל עוד יימשך הדיכוי של רבים כל כך באזור בידי שליטיהם ניתן לצפות לכך שרעיונות מהפכניים כפי שהציע דאע"ש – ולפניו גם ארגון אל-קאעדה – יתגלגלו לאתגר מסוג חדש.
חז"ל אמרו כי "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב". במילים אחרות, יש לתלות את האשם לא בפושע עצמו אלא בתנאים המבניים שאפשרו לו לבצע את זממו. נראה כי אמרה זו יפה גם במקרה של דאע"ש ושחקנים לא-מדינתיים אלימים כמותו.
