רוב היהודים במדינה, גם כאלה שבילו את מיטב שנותיהם בחוגי שמאל ובפוליטיקה ביקורתית, מכירים את מחמוד דרוויש כ"משורר הלאומי הפלסטיני". אכן, דרוויש היה כזה בשירתו, בגישתו וגם במפעל חייו. אולם הוא איננו ה"משורר הלאומי" הפלסטיני בלבד, אלא גם נציג בולט של ההומניזם הפלסטיני, לצדם של אדוארד סעיד ואמיל חביבי, ואחד האינטלקטואלים הפלסטיניים הביקורתיים בכל הנוגע ללאומיות וזהות.
דרוויש, שהחל את פועלו הספרותי והפוליטי כאינטלקטואל מחויב וכשותף מרכזי בהבניית זהות פלסטינית אחרי הנכבה, נטה בשני העשורים האחרונים לדה–קונסטרוקציה של פועלו שלו (ושל אחרים), תוך אימוץ גישה ביקורתית כלפי כוח ושררה ושימוש לא מושכל באלימות למימוש המפעל הפלסטיני הלאומי. מפנה זה עורר ביקורת ואף השמצות כלפיו מבית ומהעולם הערבי. תרומתו למחשבה הפלסטינית והערבית, ומעמדו הרם בספרות העולמית, לא תמיד הועילו לו; הוטחו בו האשמות שונות ומשונות על העדר אותנטיות, העתקות ספרותיות, חיים נהנתנים ובורגניים, וחיבה יתרה ליהודים ולמערב משום רצונו לזכות בפרס נובל לספרות.
אפשר לחלק את תולדות דרוויש ואת שירתו לשלוש תקופות מרכזיות. הראשונה הייתה תקופת שירת זקיפת-הקומה לאחר הנכבה. אז היה דרוויש שותף להבניית הזהות של הפלסטינים בכלל, ולא רק אלה שנשארו במולדתם תחת ריבון ישראלי-יהודי. המעבר שהוא היה שותף בכינונו היה מתבוסה לתקומה (من النكبة إلى الصمود); מקורבן פלסטיני חסר ישע בעיר הרוסה אל מיעוט פלסטיני העומד על רגליו, גם אם בקושי רב.
דרוויש היה ממשקמי הנפש הפלסטינית המוכה. גם כאשר הוכו הפלסטינים שנית ביוני 1967 הוא עמד על המשמר, יחד עם חבריו במפלגה הקומוניסטית הישראלית, פלסטינים כיהודים, כדי לדלל את השפעותיה של ה"נַכְּסַה" (תחושת כישלון הרוח שהמלחמה הותירה בלבבות הערבים). שירתו בתקופה זו התמקדה בהעלאת המורל הערבי. מה שמשוררים ערבים במרחב לא העזו לבטא הצליח דרוויש, החי בישראל, לבטא, ואתו תאופיק זיאד, סמיח אל-קאסם וסאלם ג'ובראן בשירה, ואמיל תומא, אמיל חביבי סליבא ח'מיס ואחרים בפרוזה. הגותם הפכה לסמל של התנגדות (מֻקַאוַמַה) וסייעה בהבנייתה של זהות ערבית, ולא רק פלסטינית.
התקופה השניה ביצירתו של דרוויש החלה לאחר עזיבתו את הארץ והצטרפותו למאבק הפלסטיני מחוץ לפלסטין ההיסטורית. באותן שנים – מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת – עבר המרכז הכובד הפלסטיני מנצרת, חיפה, הגליל ועכו אל בירות ערב השונות. עד הסכמי אוסלו קידם דרוויש את העניין הפלסטיני באמצעות התרבות, ולא אחת הגן על פעילותו באמרו כי שיר יפה אפקטיבי יותר מהרובה.
בתקופה זו הרבה דרוויש לקשור קשרים עם אינטלקטואלים ויוצרים מכל העולם שהזדהו עם העניין הפלסטיני ואף פעלו למענו. זה היה תור הזהב של שירתו של דרוויש, והוא התאפיין בביקורת הכיבוש והנישול ובצידוד בזכויות העמים וצדק לכל. כאן גם צמחה האינטראקציה בין המאבק הפלסטיני לחירות לבין מהפכות ומאבקים אחרים בעולם באותה תקופה, כמו באמריקה הלטינית.
באותן שנים תורגמה שירתו של דרוויש לעשרות שפות, והיד נטויה עד עצם היום הזה. אולם למעט התרגומים המגמתיים של פקידי השב"כ לשיריו, שנועדו להכשיר את מעצר הבית שהוטל עליו בדירתו השכורה בחיפה במהלך שנות השישים, הוא כמעט לא תורגם לעברית באותה תקופה. דרוויש הפך לשם נרדף לשאלה הפלסטינית ולאחד מדובריה השנונים. כאחד ממחוללי השיח הפלסטיני באותה תקופה, הוא ניסה לשוות למאבק הפלסטיני ממדים הומניסטיים, כחלק מהחיבור למהפכות אחרות בעולם וכחלק משיח השמאל הפלסטיני והעולמי באותן ימים.
שיאו של התהליך היה בכתיבתו של דרוויש את הצהרת העצמאות הפלסטינית בשנת 1988, שהחליפה את האמנה הפלסטינית והיוותה בסיס רעיוני ופוליטי למפעל הפלסטיני לאחר מכן. ביסודה של ההצהרה עומד פיוס עם העם היהודי בדמות קבלת עיקרון ההגדרה העצמית לעם היהודי בפלסטין ההיסטורית, ובלבד שתוקם מדינה דומה לצדה עבור העם הפלסטיני.
התקופה השלישית החלה עם האינתיפאדה הראשונה והסתיימה בפטירתו של דרוויש בעת ניתוח לב. זו הייתה תקופה סוערת בשירתו ובחייו. הוא שב לסגנון הכתיבה שאפיין אותו טרם עזיבתו את הארץ בשנת 1970; זקוף קומה, שנון וביקורתי כלפי הכיבוש והמדיניות הישראלית. שירו, "חולפים במלים חולפות" (عابرون في كلام عابر), דומה ברוחו ובמשמעותו לשירו המפורסם משנות השישים, "רשום, אני ערבי!" (سجّل أنا عربي!).
שוב עמד דרוויש מול המצור על רמאללה, מנסה להבין את הכיבוש ותוהה על תחושות החיילים המבצעים את הפקודות. שיריו נכתבו מתוך עומק, בנסיון להבין, להידבר ולהתבונן בעין הסערה. רבים מהם נכתבו כביקורת על הכוח והשררה ובשבח הפשרה והפיוס. במלים אחרות, דווקא כאשר הכיבוש הרים את ראשו והמוות חזר מהדלת הראשית, נשא דרוויש את עטו כדי להגן ולו על האפשרות הקלושה להידבר.
בנקודה זו הסגירה שירתו של דרוויש, יותר מכל, עייפות, אכזבה וחשיבה מחדש. מילות התוכחה והחכמה של המשורר הלאומי הפלסטיני הפכו אותו לנזיר בודהיסטי המחפש בנרות דרך מילוט בעלטה. זאת עשה תוך הצגת ביקורת עצמית נועזת, לא רק למעשיו ולמחדליו של המפעל הלאומי הפלסטיני אלא גם למעשיו שלו עצמו.
בשיר אחד הוא נשמע כמי שמאס בשמו, בשיר אחר ביקר את יחסם של מבקריו, בשיר שלישי הוכיח את עמו שלו, ובשיר רביעי ביטל את ההבחנה בין מולדת (وطن) לגולה (مَنْفى), כשהוא מפנה את תשומת הלב לזיהוי השקרי בין פלסטין שבחלום לבין פלסטין שבמציאות, וקובע שאין אפשרות לשוב למקומות מן העבר משום שהם השתנו לבלי הכר. באותה תקופה המעיט דרוויש בכתיבה על הקולקטיב הפלסטיני ועל רצונותיו, והעמיק באינדיבידואל הפלסטיני ובהבאת דבריו של הקרבן הפרטי לעולם.
במהלך כל שנות יצירתו נותר דרוויש נאמן לערכים ההומניסטים שרכש בצעירותו, כאשר עבד ליד אמיל חביבי, אמיל תומא ואחרים והיה בקשרים מפותחים עם השמאל בישראל, הציוני ובעיקר הלא-ציוני. שיריו מכל התקופות משובצים בערכים אלה גם בעתות משבר – בהיותו עם הכוחות הפלסטינים במצור על ביירות, ובשתי האינתיפאדות, לרבות שהותו בראמאללה הנצורה באינתיפאדה השניה. שם קרא דרוויש להציל את הכובש משיכרון הכוח ומהמוות שאורב גם לו, כעולה משירו "תרחיש מוכן" (سيناريو جاهز) ומקטעים אחדים בקובץ בשם "מצב מצור".
מתרגמי שב"כ שיקראו את דרוויש ימצאו בשיריו, לבטח, "רמזים מפלילים". אולם מי שיקרא אותו כמשורר בעל השם העולמי שהיה, העוסק בנושאים קיומיים וברבדים העמוקים ביותר בנפש האדם, לא יוכל לתפוס אותו באף שיר ובאף נקודת זמן כמי שמטיף ללאומנות חשוכה, גזענות או אלימות לשמה. דרוויש היה נעים הליכות וידע לשמור תמיד על צלם אנוש, ומכאן גדולתו ומעמדו הרם הן בזירת השירה והספרות הן בתולדות הרעיון הלאומי הפלסטיני ההומניסטי.
הזמן יחלוף ומעמדו של דרוויש כמשורר ערבי ופלסטיני הומניסט יתחזק. מקטרגיו, דוגמת השרים ליברמן ורגב וצאן מרעיתם, יישכחו. אלה אינם רוצים לדעת עליו יותר מהכלום שהם כבר יודעים, משום שהם חשים משוחררים מהצורך לפעול למען חיים משותפים, וגם חשים חזקים מספיק כדי למנוע מאחרים לפעול למען חיים משותפים.
