שתי כורסאות. הן עושות רושם של כורסאות מהודרות ויקרות. האחת גדולה יותר מהשניה. על מסעד הכורסא הגדולה מונח ספר הפוך הפתוח בערך באמצע. מישהו כנראה קרא או יקרא בו בהמשך. רצפת הפרקט נראית איכותית, מהסוג שדורש תחזוקה. זו לא למינציה. קל לראות שזו כורסא, שזה חלל, שנועדו לישיבה. ובכל זאת, קשה לתאר שני אנשים יושבים בסלון הזה. לראש קופצת מיד אפיזודת דני איילון והשגריר הטורקי.
זהו סלון המתאים ליחיד. אם יש בו מימד חברתי הרי שהוא היררכי, לבטח לא שוויוני.
זוהי כריכת ספרם של עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר, 'יהודים ומילים' (בגרסה האנגלית והעברית גם יחד). מי שעיצב את הכריכה היה נאמן לרוח הספר. הנה משפט לדוגמא, המראה את הרצון לשבת בנוחות אבל גם את התחרות, את ההיררכיה: "אנחנו מוותרים על התוספת התלמודית. הורדנו אותה אל המרתף לצבור אבק בחברת ירושות בלתי רצויות אחרות. הביטוי המשנאי, לעומת זאת, הוא חלק מריהוט הסלון שלנו" (עמוד 215).
התמונה הזו, על גבי הכריכה, היא אולי תמצית הספר הזה. כשמדמיינים את המושב בחיים שהוא מְזַמֵּן תוהים על מידת חיותו, על הקשר בין הספר והסלון לבין החיים. נחזור לכך בהמשך.
מחברי הספר מזמינים מראש תגובות לספרם. כמעט כל תגובה לגיטימית, כל עוד היא מאשרת שהיהודים מהווים ציביליזציה. כך, אם המחברים טועים ומישהו מתקן אותם, הרי שהם צודקים לפחות (ובעיקר) ביחס לפרדיגמה הזו. היהדות היא תרבות; אם נרוויח ויכוח הגון, מה טוב. למעשה, כל תגובה מעניקה לספר לגיטימציה. מצאתי שזה קצת מרגיז, משום שלהענקת לגיטימציה לספר יש השלכות שלא ברור שמי שחי בישראל מוכן, יכול או מעוניין לקבלן.
הספר נכתב היטב על ידי אנשים שבקיאותם רבה משלי; מכמני העברית עשירים כל כך, והיצירתיות שהם מפגינים ביחס לטקסטים השונים מפעימה. אולם בשלב מסוים הכתיבה מעצבנת. ביטויים בנוסח "כותב שורות אלו", "לדעת הסופר שבינינו" או "לדעת ההיסטוריונית שבינינו" מתאימים למאמר עמדה ולא למסה, סוגה קשה, המנסה ותובעת. כך או אחרת, אף שהספר כתוב היטב, הוא חסר אחריות. הכותבים מזהירים מלכתחילה שכתיבתם המסאית היא "סלחנית ולקטנית" (עמוד 8), אולם בחירתם למקם את פרק המקורות בסוף הספר, ולא לספק הפניות מדויקות מגוף הטקסט למקורות עצמם, היא לא נוחה ואף מקוממת. תוצאתה היא שהקורא מוותר בשלב די ראשוני על קריאה ביקורתית. נדמה לי שזו לא בחירה מקרית.
וכך מפליג הספר – בהצלחה, יש לומר – על כנפי הדמיון. כמו מדרש טוב, אנחנו מניחים הנחות שמעוצבות ומוצגות לעינינו באופן מפתה כל כך עד שהן הופכות, שניה לאחר אמירתן, לעובדות המחזיקות את הכתוב בספר. כך, למשל, האמירה לפיה "שיר השירים" נכתב בידי אבישג השונמית.
ביטוי מובהק לחוסר האחריות בספר הוא גודש הדימויים והמטאפורות מעולם המחשבים. מי צריך אחריות כאשר ניתן בכל רגע לאתחל את הרצף מחדש. דוגמא לכך היא הפסקה הבאה (ורבות כמותה): "למעשה, כמעט כל עמי המזרח הקדום נעלמו לחלוטין מן המפה האנושית. אבל היהודים גולי בבל ביצעו בהצטיינות את האתחול הגדול הראשון, לא האחרון, של ההיסטוריה שלהם. כבר אז התברר שהכונן הקשיח שלנו עמיד באופן בלתי מצוי. קוראי ספר זה יודעים מאיזה חומר נוצר, לדעת מחבריו, ההארד-דיסק שלנו" (201).
הספר נכתב, במקור, באנגלית. הקורא הישראלי רשאי לשאול את עצמו בתום הקריאה מה נתבע דווקא ממנו, ששפת אמו אינה אנגלית. התשובה, כנראה, היא כלום. הרי "העברית והאנגלית, לעומת זאת, תוססות מאוד בתפקידן העכשווי כשפות היהודים" (206). אם כך, די שנדבר ונכתוב באנגלית ובעברית, שכן "מכל הישגיה של התנועה הציונית, העברית היא ההישג היצירתי ביותר, הדיאלוגי ביותר, הגלובלי ביותר – וגם הפחות שנוי במחלוקת" (212). אפשר לתהות על היחס הישר שמציעים הכותבים בין יצירתיות לבין הישג קונסנזואלי, משום שיצירתיות אמורה לאתגר, לדחוף, לבחון. מעבר לכך, היכן נותר מקום לדיאלוג בתוך תופעה גלובלית? מה לאחידות ולשיחה אמתית? מה רוצים מאתנו, כיהודי אחד או כיהודים רבים? ואפילו בהקשר אינטלקטואלי מובהק, אם כל מה שהכותבים אומרים נכון, אז מה חשוב? מה נשאר חשוב?
כמי שחי בישראל נדמה לי שההישג הגדול של הציונות, גם אם אינו בהכרח היצירתי ביותר (וודאי שלא הפחות שנוי במחלוקת), הוא ריבונות יהודית. עמים רבים מתמודדים עם האתגר הזה ודי קשה להיות יצירתי בו, אבל זהו אתגר תובעני הדורש אחריות רבה. עבור ריבונות נדרש, לעתים, למות ואף להרוג. זהו הישג שנוי במחלוקת, פחות נעים, ודאי למי שנהרג, אך גם למי שמְתַחְזֵק את הריבונות. אולי זו הסיבה בעטיה נכתב הספר באנגלית.
זו אולי גם הסיבה לכך שהמחברים מדגישים בהתמדה את הרעיונות היפים המופיעים במקרא מבלי להתחשב בשאלה האם הדברים אכן התרחשו. מרטין בובר, איש שוודאי היו רואים עצמם ממשיכיו, היה זה שקבע שחייה האמתיים של אמונה אינם במיתוס או באגדה, שהם מכשירים המשמשים את העם או את האדם על מנת לאחסן בהם תקוות ותשוקות בלתי ממומשות. חייה האמיתיים של אמונה הם בהיסטוריה. אי אפשר להאמין במשהו שלא קורה. כך בקש בובר לקרוא, למשל, את ספר שופטים, הספר בו מנסה עם ישראל לקיים לעצמו ריבונות ייחודית, כזו החורגת ממשטרי המלכים באזור. לכותבי "יהודים ומילים", לעומת זאת, מה שחשוב הוא הרעיון, האידיאל. המציאות והמימוש הם בעלי חשיבות משנית.
אולי הביטוי החד ביותר לחוסר האחריות של הספר טמון בסופו. אחרית הדבר נפתחת במילים: "האט ער געזאגט!" (מיידיש – אז הוא אמר! אז מה? מה אכפת לך?) (229). הקריצה מהפרק הראשון, העוסק בהמשכיות טקסטואלית (ולא גנטית למשל) ומחויבות ללימוד, הופכת להיות מפורשת באחרית הדבר: אז הוא אמר, מילא. אל תהיו כל כך רציניים, זה בסך הכול טקסט או מין חלושעס גלותי כזה.
נחזור לאיור המופיע על כריכת הספר. הגדרנו אותו כאיור א-חברתי, מתנתק או תחרותי. אם נניח שיהדות היא תרבות, הישיבה בסלון לבד היא עדיין הגיונית. אולם במי מתחרים? המחברים מספקים תשובה פשוטה, אולי אף פשטנית. המסה רוויית התנצחות מול האורתודוכסיה, ולקראת סופה מופיע ציטוט עצמי מ'פה ושם בארץ ישראל'. "בשנת 1982 ביקר הסופר שבינינו בהתנחלות עפרה וניהל ויכוח לוהט עם המתנחלים. אנחנו מבקשים להביא כאן מה שאמר אז, מפני שכל מילה עדיין רלוונטית בעינינו, והדברים ראויים לחתום את הספר הזה" (237).
ובכן, מתנחלי עופרה לצערנו (או לשמחתנו) הם כבר דור של בורגנים שבעים. הם כבר לא מתנחלים עם עוזי ודובון, והעזוז שניכר בעיניהם (ובעיניו של הסופר, אם יורשה לו להעיד על עיסתו) כבר איננו. הויכוח בישראל כיום הוא עם בוגרי ההתנתקות ונוער הגבעות וכדומה. כדאי לרענן את הויכוח.
אולם המחברים נמנעים מויכוח, ואף משיחה או דיאלוג. הם רוצים בעיקר לדבר, להציג מסר קונסנזואלי, שמציע גלובליות (גם אם לא יצירתיות או דיאלוג). הם בחרו לכתוב ספר באנגלית. הם בחרו להציב בסלון כורסא נוחה אחת בלבד והם בחרו לא להתחייב.
נו, אז הם כתבו.
