שישה ראשי שב"כ מעבירים מסר אחד: ישראל יכולה לנצח בקרבות אך איננה יכולה לנצח במלחמה. שישה אנשים שהיו מופקדים על בניית הכוח הביטחוני של ישראל ועל הפעלתו, ואשר הרבה דם מהול בהחלטותיהם, מצהירים בגלוי שהגיע הזמן להיפרד מפנטזיית הכוח; את הפלסטינים לא נכריע בשדה הקרב.
יש מי שיופתע מכך שראשי השב"כ אומרים זאת בפרהסיה, יש מי שיופתע מכך שראשי השב"כ בכלל חושבים כך, ויש מי שיופתע מכך ששישה ראשי שב"כ מסכימים על מה שנשמע כל כך שנוי במחלוקת. אבל אם מסתכלים על הקזת הדם ההדדית בין ישראל לפלסטינים מזווית גלובלית, התובנה של ראשי השב"כ אינה מפתיעה. מעצמות גדולות מישראל כשלו בדיכוי עמים: צרפת נכשלה באלג'יריה, ארצות הברית נכשלה בווייטנאם, רוסיה נכשלה באפגניסטן. הדרך היחידה לגבור על מיליוני אנשים הנחושים לזכות בחופש היא להשמיד אותם. ספק אם גדולי הציניקנים בארמון האליזה, בגבעת הקפיטול או בקרמלין היו מוכנים ללכת כל כך רחוק; מהסרט "שומרי הסף" ברור שגם ראשי השב"כ אינם נוטים לכך. ניתן לקוות שגם חסידי ארץ ישראל השלמה מעבירים שם קו אדום.
ללא השמדה, לא נותר אלא לנהל מלחמה סיזיפית נגד העם המתקומם, אבל אין זו מלחמה סימטרית. הכוח אמנם נמצא בידי הצבא הישראלי, אבל למעשה הוא מנוע מלהשתמש בכל עוצמתו. שכן, במלחמה בשטח בנוי, שבה חיילים מוקפים במיליוני אזרחים, וביניהם לא מעט לוחמים מוסווים, הסיכוי לפגוע באזרחים הוא רב. לכאן נכנסה ועדת טירקל, שניסתה בין השאר לקבוע כיצד צריך הצבא להתמודד עם אירועים החשודים כמעשים פליליים. הרעיון שניתן להתייחס להרג במלחמה כאל אירוע פלילי הוא חדש למדי. בסיומה של מלחמת העולם השנייה, כאשר פצצות אטום מחקו ערים שלמות, לא חשבו במושגים הללו; ודאי שלא חשבו כך קודם לכן, במהלך המלחמה.
בעקבות ועדת טירקל, הלוחמה מול העם הפלסטיני נעשתה מורכבת יותר. הוועדה אמרה לצבא ולכוחות הביטחון שמישהו אחר, לא הם, יחליט מתי פותחים בחקירה כאשר יש חשד לעבירה פלילית; היא דחתה את הנוהל שבו די בתחקיר מבצעי כדי לקבל החלטה אם יש לפתוח בחקירה פלילית והמליצה שסמכות זו תופקע מידי המפקדים ותועבר למנגנון אחר; היא פסקה שגם השב"כ יהיה נתון להשגחה חיצונית וייאלץ לתעד את חקירות עצורים; ולבסוף היא קבעה שכאשר מעשים בלתי מתקבלים על הדעת יתרחשו – גם הדרג המדיני והפיקוד הבכיר יישאו באחריות פלילית.
במפתיע, מי שמפנימים ככל הנראה את הקשיים הכרוכים בלוחמה א-סימטרית, שבה אזרחים רבים מאוד עלולים להיפגע, הם מנהיגי הימין. במבצע "עמוד ענן", לאחר שהחמאס ירה טילים על תל אביב ולכיוון ירושלים – צעד חסר תקדים במאבקו נגד ישראל – ולאחר שעשרות אלפים מחיילי צה"ל ישבו דרוכים על גבול רצועת עזה ואף ספגו אבדות, החליטה ממשלת הימין שצה"ל יבליג. מיד לאחר העימות שמענו שרי ממשלה הטוענים שהמבצע תוכנן מלכתחילה כמבצע מוגבל שלא נועד להכריע את החמאס. וכך התפוגגו להן ההצהרות המתלהמות ונותרה האמת העירומה: גם הפוליטיקאים המבטיחים למגר את האויב אינם ששים – ומותר לומר, פוחדים – להגיע לעימות ברחובות עזה. אם ייהרגו הרבה חיילי צה"ל הציבור יזדעק, אם ייהרגו הרבה אזרחים פלסטינים העולם יזדעק; הכרעה לא תצא מכך משום שכאמור, מול עם השואף לחופש אין טעם להציב צבא.
האליטה הביטחונית אומרת זאת במפורש. האליטה המשפטית מצרה את צעדיו של הצבא. האליטה הפוליטית מפחדת להודות בכך – אך גם היא מפנימה את עובדות המציאות. לא נותר אלא לקוות שהיא תאמץ לה פרפראזה של האימרה הידועה: אם אי אפשר לנצח אותם – דברו איתם.
