חגיגות יום השנה ה-52 לייסוד תנועת פתח בעזה הפכו למפגן מכוער של תגרת ידיים המונית בין תומכיו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ובין יריבו העיקרי מחמד דחלאן. השסע הגלוי בין ההנהגה ה"לגיטימית" בראשות עבאס ובין דחלאן – המסרב ממקום מושבו בדובאי להכיר בהדחתו מהתנועה ביוני 2011 באשמת ניסיון הפיכה נגד עבאס – הינו חלק ממאבק הירושה שנכנס להילוך גבוה בבוועידת פתח השביעית בנובמבר האחרון.
רק לפני שלושה חודשים הכחיש דחלאן כי הוא מעוניין לרשת את עבאס, וטען במפגיע כי הוא תומך במועמדותו של איש פתח הכלוא מרואן ברגותי, שזכה במירב הקולות בבחירות הפנימיות לוועד המרכזי של התנועה. אך בנאום מצולם שהפיץ בדף הפייסבוק שלו לרגל יום ייסוד הפתח ב-31 בדצמבר, על רקע תמונה של הר הבית, דגל פלסטין גדול ותמונת דיוקן של יאסר ערפאת, נראה דחלאן כמנהיג גולה לכל דבר.
כצפוי, היה נאומו של דחלאן רווי ביקורת – מרומזת וגלויה – על התנהלותו של אבו-מאזן כנשיא הרשות הפלסטינית. עיקר הנאום הוקדש להאשמתו של עבאס בכניעה מבישה לתכתיבים הישראלים. ביקורתו של דחלאן התמקדה בטענות לשחיתות ונפוטיזם של אבו-מאזן מחד, ולהתערבות בוטה של הרשות המבצעת בעבודת הרשות השופטת מאידך. טענות אלה זוכות להד נרחב ברחוב הפלסטיני.
דחלאן האשים את עבאס בוויתור על כל היתרונות האיכותיים של הפלסטינים במאבקם בישראל, אשר הפכו ל"אמצעים אסורים, בזויים, או שוליים." תחת עבאס, הפכה הסוגיה הפלסטיני לשורה של "מסמכים, החלטות וועידות" שהחליפו מאבק עממי נחוש. לדברי דחלאן, יש בכך משום בגידה במורשתו של ערפאת, שהעדיף תמיד להשאיר את כל האפשרויות פתוחות מול ישראל. "אבו-עמאר ידע כי הפעילות הדיפלומטית לבדה אינה מספיקה."
דחלאן ביכה את מצבם הכלכלי הקשה של הפלסטינים, במיוחד ברצועת עזה, וטען כי המצב הנפיץ עלול לפרוץ "כהר געש" ולהרוס הכל. עם זאת, בניגוד לשיח המקובל בפתח, נמנע דחלאן מלהזכיר את חמאס בשמה כאשמה במצב הנוראי של עזה. יש בכך יותר מרמז לכך שהוא רואה בחמאס בעלת ברית עתידית בהנהגת היישות הפלסטינית. דחלאן גם האשים את אבו-מאזן בהליכה פזיזה לבחירות הכלליות של 2006 מבלי להכין את תנועתו כראוי (דבר שהביא לנצחון חמאס), וב"ויתור על עזה לפני ובמהלך ההפיכה של חמאס."
הצעותיו הקונקרטיות של דחלאן שיקפו כמעט לחלוטין את אלה של עמיתו הכלוא ברגותי: הגדרה מחדש של היחסים עם ישראל, הפסקת התיאום הבטחוני, הכרזה על פלסטין כמדינה תחת כיבוש ויישום החלטות הפיוס עם חמאס. דחלאן דרש "הכרה הדדית" בין ישראל ופלסטין כמדינות ולא "הכרה חד-צדדית" של פלסטין בישראל תמורת הכרה ישראלית מבזה באש"ף. הוא תבע גם הפסקה מיידית ומוחלטת של המו"מ עם ישראל, בין אם במסלול בילטרלי או אזורי.
שלושה מנהיגים צעירים מתבלטים כרגע כמנהיגים אפשריים לאבו-מאזן. שלושתם דוברי עברית רהוטה שאותה למדו בבתי הכלא הישראלים; הראשון הוא ברגותי, והשניים האחרים – רג'וב ודחלאן – שירתו כראשי מנגנון הבטחון המסכל העוצמתי תחת יאסר ערפאת, בגדה המערבית ובעזה בהתאמה.
ירידתו של עבאס ודרכו מהבמה מבשרת את סוף עידן ה"חוץ" בהנהגת הקולקטיב הפלסטיני. המנהיג הפלסטיני הבא יהיה קרוב לוודאי אדם שגדל בשטחים וחווה את שנותיו המעצבות תחת הכיבוש הישראלי ולא בבירות ערב. טמונה בכך סכנה לעתיד היחסים הישראלים-פלסטינים, כפי שמוכיחות פעולותיו האלימות של ברגותי בתחילת העשור הקודם, אך גם הזדמנות נדירה עבור ישראל בדמות מנהיג פלסטיני הזוכה למידת הלגיטימיות הציבורית שנעדרה זה שנים רבות ממנהיגותו של אבו-מאזן.
