יחסי איראן-והמפרץ הפרסי הערבי לאחר המהפכה ב-1979 קיבלו ממד של עימות תיאולוגי-פוליטי. גם קודם למהפכה היתה מתיחות אזורית סביב שאלת ההגמוניה האזורית במפרץ הפרסי. יחד עם זאת, היותן בעלות בריתה של ארה"ב במלחמה הקרה מול ברה"מ מיתנה מאוד את המתיחות המסורתית גם על רקע יריבותן עם עראק, אשר היתה מצויה במחנה הסובייטי. איראן, לאחר המהפכה, כחלק מרצונה לייצא את המהפכה האסאלמית, ראתה במונרכיות הערביות כיריבות אם לא אויבות. איאתללה ח'מיני איחל לשושלת הסעודית גורל דומה לזו הפהלווית וניסה ללא הצלחה יתרה להמריד את הקהילות השיעיות הגדולות במפרץ. אחת ההשלכות לכך היתה תמיכתן הגלויה בצד העראקי במלחמה בין 1988-1980. במלחמות המפרץ הראשונה והשנייה האשימה איראן את המונרכיות האלה בכניעה "לאינטרסים של היהירות העולמית", קרי ארה"ב. במאבק על ההשפעה בעראק שלאחר צדאם חסין, שני הצדדים תומכים בארגונים ומיליציות כיתתיים יריבים.
הרטוריקה האיראנית ביחס מדינות המפרץ הפרסי, היתה יותר כוחנית מאשר דיפלומטית ומזכירה את "דיפלומטיית ספינות התותחים" המערבית מהמאה ה-19. לצד הבטחות לנורמליזציה מדינית שולבו גם איומים מרומזים וגלויים כאחד. בשנים האחרונות נוספו לאיומים הרגילים של תקיפת שדות הנפט הערביים, סגירת מצרי הורמוז לתעבורת מכליות הנפט וכדומה גם האיום הגרעיני המרומז. באופן פורמאלי איראן טוענת כי פיתוח תעשיית הגרעין שלה הוא לצרכי שלום ואין לאף מדינה ערבית לחשוש מכך. מנגד, האיומים בהשמדת ישראל "בפצצה אחת" כוונו גם לאוזניהם הרגישות של משטרי המפרץ. האחרונים הביעו את פחדם הגלוי מהאפשרות של איראן גרעינית ת בחינה של פרסומים בכלי תקשורת במפרץ חושפת זאת:
במאמר בעיתון "אל-סיאסה" הכוויתי, קרא עבדאללה אל-מטירי, להכין תכנית הגנה משותפת בתגובה לאיומים האיראניים: "מאז שהחל המשבר סביב סוגיית הגרעין האיראני, בין איראן לבין הקהילייה הבינלאומית, מתאמצת איראן להגיב באמצעות איומים ישירים ועקיפים על מדינות המפרץ. עבד אל-רחמן אל-ראשד, מנהל תחנת הטלוויזיה "אל-ערביה", פרסם מאמר תחת הכותרת "מסיבות אלה אנו מפחדים מאיראן", בו טען כי "מדינות המפרץ הפרסי הן היחידות העשויות להוות מטרה לנשק גרעיני איראני. לא מתקבל על הדעת שאיראן תפציץ את ישראל שכן יש לה יכולות הגנה אדירות של נשק גרעיני. המטרה היחידה האופציונאלית, במקרה וייעשה שימוש בנשק ההרסני, היא (מדינות) המפרץ הערביות". ברוח דומה כתב ד"ר עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר דיקן הפקולטה לשריעה ולמשפט באוניברסיטת קטר. במאמר ביומון "אל-ראיה", הוא הזהיר כי אזור המפרץ בסכנה גדולה: "האם אין לנו זכות להיות בטוחים מפני הכורים האיראניים, במיוחד בבושהר הקרובה למדינותינו יותר מאשר לטהראן?! האם יכולה איראן לתת ערבויות שלא תתרחש דליפה גרעינית – כתוצאה מטעות אנוש או טעות טכנית – שתהפוך את האזור כולו לגיהינום?! מה החטא שלנו, של ילדינו ושל נכדינו שיבואו אחרינו שצריכים לחיות בצל הדאגה מפני איראן?
מובאות ספורות אלה מלמדות על הלך המחשבה בקרב מדינות המפרץ הפרסי ביחס לאפשרות של איראן גרעינית. ערב הסעודית, כמו מרבית המדינות הערביות, להוציא את סוריה, מבינות כי איראן גרעינית משמעותה הגמוניה אזורית אפשרית שלה. במציאות כזו איראן תהסס פחות מלהתערב בענייניהן הפנימיים, כפי שהיא עושה בצורה בוטה כיום במדינות ערביות כמו עראק, סוריה, לבנון והרשות הפלסטינית. הדעה הרווחת היא כי איראן חצתה את סף היכולת הגרעינית. העיכוב האמיתי נובע מהויכוח בקרב ראשי משטרה האם ומתי לתרגם את היכולת הזו לנשק גרעיני גלוי.
ישראל, העושה מאמצים אדירים למנוע ייצור נשק גרעיני איראני, צריכה למצוא דרכים לשלב את מדינות המפרץ הפרסי במאמץ הזה. שיתוף פעולה כזה, עם המדינות השולטות במרבית מאגרי הנפט בעולם, יכול לדוגמה להדק עד חנק את המצור הכלכלי על איראן. האחרונה חווה תסיסה פוליטית וחברתית חסרת תקדים מאז המהפכה ולכן ברית אינטרסים, מוזרה ככול שתהיה, עשויה לדחות במידה ניכרת את הרצון הפוליטי של מנהיגי איראן לממש את האופציה הגרעינית. מעבר לכך, ברית כזו, גלויה או סמויה, עשויה לקדם את הלגיטימציה של ישראל באזור, בתקופה כה דיפלומטית כה סוערת, במיוחד לקראת המערכה באו"ם בספטמבר הקרוב.
