בסוף חודש יולי ביקר במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בפולין זיאד בנדק, יועצו של יו"ר הרשות אבו-מאזן לענייני נוצרים. בנדק הוזמן למחנה ביוזמת קרן פולנית לפיוס. הוא סייר במחנה, הניח זר על קיר המוות והדליק נר זיכרון. הביקור יוצא הדופן זכה לכיסוי נרחב בתקשורת הערבית והבינלאומית.
לא חלף יום אחד והגינויים, כצפוי, החלו לזרום. למחרת הביקור גינה דובר חמאס בעזה פוזי ברהום את הביקור כ"חסר תועלת עבור החברה הפלסטינית." לדברי ברהום, הביקור רק "מועיל לכיבוש בכך שהוא מפיץ את השקר של השואה," ומציג בכך את פשיטת הרגל המוסרית של הרשות הפלסטינית, כך בראיון לעיתון "פלסטין" המזוהה עם חמאס.
"הנרטיב הישראלי המזוייף הופרך מעבר לכל ספק," הוא המשיך. "הם הגזימו במה שהתרחש כדי לעורר אהדה בינלאומית. בשנים האחרונות הדבר בא על חשבון העם הפלסטיני." בשנת 2009 ושוב בפברואר 2011 געשה רצועת עזה כשנודע שאונר"א, סוכנות הפליטים של האו"ם, מתכוונת להכניס את מקצוע השואה לתוכנית הלימודים. תנועת חמאס טענה אז שהוראת השואה "תרעיל את מוחות התלמידים" והכשילה את המיזם.
למרבה הצער, דבריו של ברהום אינם משקפים רק הפלג הקיצוני או האסלאמיסטי של החברה הפלסטינית. עיתונאי מערבי העובד כעורך חדשות באתר פלסטיני עימו התכתבתי השבוע סיפר לי שבטאוני הרשות הפלסטינית כדוגמת אל-קודס ואל-איאם מתייחסים דרך קבע לשואה כאירוע שהתרחש "לטענת ישראל" או "כפי שמאמינים היהודים."
אחרי חמאס, איחוד הקהילות הפלסטיניות באירופה הוציא גם הוא הודעת גינוי לביקורו של בנדק באושוויץ בו נכתב כי הארגון אמנם "לא מתנגד לקבוצה כלשהיא של בני אדם," אך תקף את תזמון ביקורו של בנדק לאור הקיפאון המדיני.
"עדיף היה אילו יועצי הנשיא היו מבקרים אצל משפחות של חללים פלסטינים ועומדים על מצבם," כתבו בהודעה. אחר כך קראו לפלסטינים החיים בפולין למחות על הביקור במשרדי אש"ף במדינה והכריזו על בנדק כ"אישיות בלתי רצויה באירופה." כל זאת משום שהעז לבקר במחנות ההשמדה.
הנרטיב הפלסטיני (ולמעשה הערבי) הנפוץ אודות השואה גורס כי היהודים המציאו, או למצער ניפחו באופן משמעותי את מימדי השואה כדי להצדיק את תפיסת פלסטין וגירוש האוכלוסיה הערבית שעליה. לא נעים לנו, כיהודים, לשמוע את הדברים האלה, אבל הם קיימים שם בחוץ, וצריך להתייחס אליהם. העולם הערבי נמצא הרחק מאחורי העולם המפותח ביחס לשואה, להוראתה, ולהתמודדות עם לקחיה.
זכרון קולקטיבי משמש לעתים קרובות ככלי במאבק פוליטי. במשך שנים רבות הכחישו בישראל את הנכבה, האסון הפלסטיני שהתחולל עם הקמת מדינת ישראל. מי שהחדיר את המושג לשיח הישראלי-יהודי היו סוכני תרבות יהודים: משוררים, סופרים, היסטוריונים. אלמלא דמויות כמו ס. יזהר, דויד גרוסמן, יורם קניוק או בני מוריס ספק אם הציבור היהודי בארץ היה נחשף כלל לנרטיב האחר. אבל גם הציבור היהודי צריך היה להגיע לרמת בשלות מסויימת כדי להפנים את המסר.
יש הטוענים כי ישראל עצמה תרמה להכחשת השואה בחברה הערבית בכך שהפכה את זכרון השואה לנושא פוליטי. לעתים קרובות במסגרת ה"הסברה" הישראלית משמשת השואה כהצדקה מוסרית להקמת מדינת ישראל או להתנהגות תוקפנית של ישראל כיום. גם אם יש צדק מסויים בטענות אלה, העולם הערבי אינו פטור מהחובה המוסרית להטמיע את זכרון השואה ולקחיה. זו אינה חובה כלפי העם היהודי, אלא כלפי המוסר האנושי וכבוד האדם, ערכים שהיינו רוצים להאמין שהם אוניברסאליים.
היכן סוכני התרבות הפלסטינים שמעוניינים לקרב בין ערבים ויהודים בארץ הזאת דרך הצגת הנרטיב של 'האחר' היהודי? ללא הכרת ההיסטוריה של המאה ה-20 לאשורה, והטראומות של הצד שכנגד כפי שהוא עצמו חווה אותן וכפי שהן מעצבות את זהותו, לא ייכון שלום בין העמים.
