בקיץ האחרון התקיימה מלחמה יהודית–ערבית (או ישראלית–פלסטינית) נוספת. "צוק איתן" הוא השם שניתן לסבב הלחימה הזה בין ישראל לחמאס, שנמשך מתחילת יולי עד סוף אוגוסט 2014.
הלחימה גררה אחריה גם החרפה של השיח בין האוכלוסיה היהודית והערבית בתוך ישראל. בשבועות הללו הוצפו הרשתות החברתיות בהתבטאויות של אזרחים ערבים ואזרחים יהודים שעניינם גילויי שמחה נוכח הרג חיילי צה"ל שלחמו ברצועת עזה מחד, ופגיעה באוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה מאידך.
המערכת הפוליטית הישראלית סערה אף היא בפרק הזמן הזה. כשלושה שבועות לפני פרוץ הלחימה ברצועת עזה נחטפו בגוש עציון שלושה נערים: גיל עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח ובהמשך נמצאו גופותיהם. מאוחר יותר נחטף בשועפט ונרצח הנער מוחמד אבו ח'דיר. חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד התראיינה בסמוך לחטיפת הנערים היהודים ברדיו תל-אביב ואמרה כי החוטפים אינם טרוריסטים: "[…] הם לא טרוריסטים, גם אם אני לא מסכימה איתם. […] הם אנשים שלא רואים שום פתח לשנות את המציאות שלהם, והם נאלצים להשתמש באמצעים האלה […]".
בעקבות ההתבטאות הזו החליטה ועדת האתיקה של הכנסת להרחיק את זועבי מדיוני הכנסת למשך שישה חודשים. אולם ההחלטה להצר את צעדיה של זועבי לא מנעה ממנה, מספר חודשים מאוחר יותר, להשוות בין צה"ל לבין ארגון המדינה האיסלאמית דאע"ש. שניהם, לדעתה, הם צבאות המאגדים בתוכם רוצחים חסרי גבולות.
חנין זועבי לא היתה היחידה מבין חברי הכנסת הערבים שהתייחסה לפעולות צה"ל ברצועת עזה ולרצח שלושת הנערים בגוש עציון. בתשעה ביולי 2014, יום לאחר כניסת כוחות צה"ל לרצועת עזה, קיימה מליאת הכנסת דיון שכותרתו "גל המהומות וההסתה וגילויי הגזענות והאלימות במדינה". חברי הכנסת אחמד טיבי ואבראהים צרצור (רע"ם–תע"ל) וג'מאל זחאלקה (בל"ד) האשימו בדיון את ישראל בביצוע מעשי עוולה ופשעי מלחמה בשטחים ובעזה, ובחילופי דברים בין צרצור לבין חבר הכנסת משה פייגלין מהליכוד, אשר ניהל את הישיבה, כינה צרצור את פייגלין במילים "פאשיסט" ו"נאצי". חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מר"צ), לעומת זאת, דיבר על גילויי השנאה בין ערבים ליהודים ועל סבלם של תושבי הדרום ותושבי עזה כאחד, אזרחים חפים מפשע.
הזדהות וגינוי
דבריהם של חברי הכנסת הערבים משקפים את תהפוכות תהליכי העימות והפיוס בין ישראל לערבים בשני העשורים האחרונים, ובמיוחד בין ישראל לפלסטינים.
לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ועל הסכם השלום בין ישראל לירדן ידעה ישראל פיגועים רבים, בתוככי הקו הירוק ומעבר לו. הפיגועים, פיגועי התאבדות ברובם, היו עניין שבשגרה והם התקיימו לעיתים מדי יום. חברי כנסת ערבים ממפלגות ערביות, ממפלגות יהודיות-ערביות וממפלגות ציוניות כאחד, גינו אותם בתוקף.
באוקטובר 1994 הגיב חבר הכנסת האשם מחאמיד (חד"ש) על הפיגוע בדיזנגוף באמרו כי אין סליחה ומחילה למפגעים, אשר עשו "מעשה רצחני, נפשע וכואב". חברו של מחאמיד למפלגה, חבר הכנסת צאלח סלים, גינה פיגוע אחר באומרו כי מדובר בפשע נורא שהוא אינו מסוגל להבינו, והוסיף: "אם מבצעי הפיגוע חשבו לפגוע בחיילים – אני שואל, האם החיילים הנפגעים אינם בני אדם? אין להם הורים?". בשלהי פברואר 1996 בוצעו ביום אחד שני פיגועי התאבדות: האחד בירושלים והשני באשקלון. סגן שר החקלאות, חבר הכנסת וליד צאדק חאג' יחיא (מר"צ), אמר אז כי הפיגועים מנוגדים למצפון ולמוסר האנושיים, ואינם עולים בקנה אחד עם ערכי האסלאם. גם חבר הכנסת עזמי בשארה, יו"ר בל"ד, אמר שכל פגיעה וכל ניסיון לפגוע באנשים חפים מפשע הוא מעשה בלתי מוסרי, שאינו מקובל גם אם הוא תוצר של מאבק צודק. חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה (המפלגה הדמוקרטית הערבית) נמנה אף הוא על מגני הפיגועים, גם אם האשים את ממשלת ישראל בתרומתה הממשית לאלימות האזורית. תגובתו של חבר הכנסת וסגן יושב ראש הכנסת צאלח טריף ממפלגת העבודה על פיגועים בכפר דרום ובצומת נצרים הייתה גינוי וקריאה לממשלת ישראל להיכנס לעזה כדי לסייע למשטרה הפלסטינית לפעול נגד הג'יהאד האיסלאמי ונגד חמאס.
לצד גינוייהם החריפים של חברי כנסת ערבים מכל סיעות הבית הם השמיעו קריאות חוזרות ונשנות לישראל ולפלסטינים לאמץ את דרך השלום. בין היתר הם טענו שדווקא לאור הפיגועים הכואבים על ישראל לדבוק בתהליך השלום, ושאם תפסיק ישראל את שיחותיה עם הפלסטינים, הרי שיהיה בכך משום חיזוק לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. חבר הכנסת צאדק (מר"צ) אף יזם הרכבה של משלחת מייצגת מקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, אשר שמה לה למטרה להיפגש עם מנהיגי חמאס בעזה ובשטחים ולהפציר בהם להגיע לפתרון הסוגיה הפלסטינית סביב שולחן המשא ומתן ולא בפיגועים. חברי כנסת ערבים מהליכוד, כמו אסעד אסעד ואיוב קרא, לעומת זאת, התנגדו לפשרה עם הפלסטינים בהסכמי אוסלו, וקרא אף תמך בהצעה להקים ועדה פרלמנטרית שתחקור את ההסכם. מאוחר יותר הוא הצהיר כי אין סיכוי לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ולכן הביע תמיכה בהמשך הבנייה בהתנחלויות.
האינתיפאדה השניה ואירועי אוקטובר 2000
שבע שנים לאחר שחתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת על הסכמי אוסלו, ושש שנים לאחר שחתמו רבין ומלך ירדן חוסיין על הסכם השלום הישראלי-ירדני, פרצה האינתיפאדה השנייה. בתחילתה התרחשו התנגשויות אלימות בין מפגינים ביישובים ערביים בתוך הקו הירוק ובין כוחות הביטחון. "אירועי אוקטובר 2000", שבהם נהרגו שלושה עשר אזרחים ערבים, מהווים נקודת מפנה בקשר שבין הממסד הישראלי לבין אזרחי ישראל הערבים. היה לכך ביטוי גם בשיח של חברי הכנסת הערבים.
שבועות ספורים לאחר האירועים השתתף חבר הכנסת מוחמד ברכה (חד"ש) בכנס שנערך באוניברסיטת ביר-זית, תחת הכותרת "המשך האינתיפאדה". ברכה קרא לערבים אזרחי ישראל שלא להסתפק בתמיכה באינתיפאדה או בהזדהות איתה, אלא לקחת בה חלק פעיל. בנובמבר 2001 נפגש חבר הכנסת אחמד טיבי עם יאסר ערפאת בראמאללה ואמר כי האינתיפאדה עתידה לנצח את הכיבוש הישראלי, וכי המאבק הפלסטיני הינו מלחמת עצמאות צודקת. במהלך האינתיפאדה גינו חברי כנסת ערבים רבות את האופן שבו דיכאה ישראל את ההתקוממות בשטחים. חבר הכנסת עיסאם מחו"ל (חד"ש) השווה את חיילי צה"ל לנאצים ובהמשך לטאליבאן, ועזמי בשארה (בל"ד) טען שהם סוטי מין שמוציאים פורקן לאלימותם המינית בירי על ילדים.
תוך כדי כך המשיכו חברי כנסת ערבים לגנות את הפיגועים הרבים שהיכו בישראל במהלך האינתיפאדה השניה. במהלך ביקור בראמאללה בספטמבר 2002 טען עזמי בשארה כי פגיעה באזרחים בכלל ופיגועי התאבדות בפרט אינם אסטרטגיה, אלא תוצאה של היעדר אסטרטגיה ושל חולשה. זחאלקה מצדו הביע צער על קורבנות הפיגועים והוסיף שאף כי מאבקם של הפלסטינים להקמת מדינה הוא מאבק צודק, לא יתכן שהוא יהפוך למעגל של נקמות דם. עם זאת, לראשונה החלו חברי כנסת ערבים לשקף עמדות אחרות. היו שלא שללו את הפיגועים כאסטרטגיה, או הטילו את האחריות להם על ממשלת ישראל דווקא. כאלה היו דבריו של טַלַבּ א-סאנע (הרשימה הערבית המאוחדת) שלאחר פיגוע בקריה בתל אביב בקיץ 2001 אמר, בראיון לטלוויזיה של אבו דאבי, כי מדובר בחלק ממאבק לגיטימי של הפלסטינים.
בניסיון למגר את גלי הפיגועים החלה ישראל להתנקש במתכנניהם. תגובותיהם של חברי הכנסת הערבים לחיסולים השתנו לאורך השנים גם הן, וגם במקרה זה אירועי אוקטובר 2000 היו קו פרשת המים. בינואר 1996, כאשר חוסל "המהנדס" יחיא עייאש, מהיוזמים והמוציאים לפועל של פיגועי ההתאבדות, אמר חבר הכנסת מחאמיד כי ההתנקשות אינה משרתת את תהליך השלום ואת המאמצים לבנות יחסי אמון בין ישראל והפלסטינים. חבר הכנסת וסגן שר הבריאות נוואף מסאלחה (העבודה) הביע תקווה שישראל והרשות הפלסטינית ימשיכו בתהליך השלום, ועבד אל-והאב דראושה אמר כי הוא מצטער על ההתנקשות "כשם שהוא מצטער על כל שפיכות דמים המרחיבה את מעגל הדמים". תגובותיהם של חברי הכנסת הערבים לחיסולו של מנהיג חמאס אחמד יאסין, במרץ 2004, היו קשות ובוטות הרבה יותר. ההתנקשות כונתה "רצח", וממשלת ישראל נקראה בפיהם של חברי הכנסת הערבים "כנופיה פרועה ואלימה" ו"ממשלת טרור ומקור רשע וסכנה".
סבבי המלחמות בלבנון ובעזה
המבצעים הצבאיים של צה"ל בגדה וברצועה גררו תגובות חריפות מאוד מצד חברי הכנסת הערבים. במאי 2004 נהרגו שמונה פלסטינים, ביניהם ארבעה ילדים, מפגזים שירה צה"ל בסמוך לציר פילדלפי. א-סאנע אמר בתגובה כי "מה שעושים היום במחנות הפליטים של תל א-סולטן ורפיח מוכיח כי על מנת להיות נאצי לא צריך להיות גרמני, ואפשר לבצע את המעשים הנאצים מבלי להיות גרמני. עושים שואה חדשה לעם הפלסטיני". מוחמד ברכה כינה את האירועים רצח עם, טען שצה"ל רוצח פלסטינים בדם קר וקרא לכנסת להפגין מצפון ולהעיף את הממשלה "לכל הרוחות ולעזאזל". חבר הכנסת טיבי כינה את שר הביטחון שאול מופז, את הרמטכ"ל משה יעלון ואת מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי פושעי מלחמה ופאשיסטים, ואמר שהם מביישים את המין האנושי. שנתיים מאוחר יותר חיסל צה"ל בעזה את פעיל הג'יהאד האיסלאמי מוחמד דחדוח, ועמו נהרגו גם אזרחים וביניהם ילד קטן, אימו וסבתו. חברת הכנסת נדיה חילו (העבודה) מתחה ביקורת מאופקת על מדיניות החיסולים והזכירה כי "זו אינה בושה גם להגן על הביטחון אך גם להיות הומני".
בעימותים בין צה"ל לבין חמאס בעזה, בשנים האחרונות, ניכרו הבדלים גדולים בהתבטאויותיהם של חברי כנסת ערבים ממפלגות יהודיות וערביות. ע'אלב מג'אדלה (העבודה) קרא לחמאס להפסיק את ירי הטילים, לצה"ל להפסיק את המלחמה ולשני הצדדים לקיים משא ומתן לשלום. איוב קרא (הליכוד) כינה את ירי הטילים "מעשה נפשע ובלתי נסבל", ואילו מג'לי והבה (קדימה) טען שעל צה"ל להילחם בחמאס עד חורמה ולא לאפשר לו להכתיב את סדר היום הביטחוני במדינת ישראל. חברי הכנסת מהמפלגות הערביות, לעומת זאת, הגיבו באופן שונה. חברת הכנסת זועבי (בל"ד) אמרה לעיתונאי דני קושמרו כי לישראלים, בהיותם עם כובש, אין זכות לחיות חיים נורמליים ובטוחים. זחאלקה, חברה למפלגה, אמר בתכנית הטלוויזיה "ערב חדש" כי שר הבטחון ברק "שומע מוסיקה קלאסית והורג ילדים", ובמהלך מבצע "עמוד ענן" פרסם חבר הכנסת עפו אע'בריה (חד"ש) תמונה בדף הפייסבוק שלו שהציגה את ראש הממשלה בנימין נתניהו כשידיו מגואלות בדם.
הגורמים לשינוי בשיח של חברי הכנסת הערבים
מה עומד מאחורי השינויים שניכרו לאורך השנים בשיח של חברי הכנסת הערבים בענייני מלחמה ושלום?
ראשית, ניכרת השפעה ממשית לשיוך הפוליטי שלהם. התבטאויותיהם של חברים ערבים במפלגות ציוניות היו מתונות באופן משמעותי מאלה שנשמעו מפיהם של חברי כנסת ערבים במפלגות ערביות (בל"ד ומד"ע, למשל) ואף המפלגה היהודית-ערבית חד"ש. עבד אל-והאב דראושה, אשר כיהן בכנסת בין השנים 1999-1984, הוא דוגמה טובה להבחנה זו. בינואר 1988, זמן קצר לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הוא פרש ממפלגת העבודה והקים את המפלגה הערבית הראשונה במערכת הפוליטית הישראלית – המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע). התבטאויותיו בענייני מלחמה ושלום החלו להיות קשות לעתים, ונראה כי הוא חש צורך "להלבין" את עברו במפלגה ציונית שמזוהה בציבור הערבי עם עוולות הממשל הצבאי, הפקעת קרקעות ועוד.
שנית, השיוך הדתי–עדתי של חברי הכנסת הערבים משחק תפקיד מרכזי בעמדותיהם. חברי כנסת דרוזים (שממילא משתייכים בדרך כלל למפלגות ציוניות) היו נציות לא אחת, בוודאי בהשוואה לחברי כנסת ערבים אחרים, כפי שניכר במקרים של צאלח טריף, איוב קרא, מג'לי והבה ואסעד אסעד. כולם היו קציני צה"ל במילואים וחלקם אף בנים למשפחות שכולות, ויש לכך השלכות ממשיות גם על השיח שלהם.
שלישית, מכלול ההתבטאויות והפעילוּת של חברי הכנסת הערבים מושפע גם מרצונם של חלק מהם להוכיח את התנגדותם למדיניותן של ממשלות ישראל לדורותיהן. זאת לנוכח העובדה שחלק מהציבור הערבי מערער על הלגיטימציה שלהם בשל כהונתם בכנסת והיותם חלק מהממסד הציוני.
לצד זאת יש חשיבות רבה לעובדה שהזירה הפוליטית הערבית התגוונה מאוד בשני העשורים האחרונים. כאמור, עד שנת 1988 לא היה במערכת הפוליטית הישראלית כל ייצוג למפלגה ערבית. בין השנים 1996—1998 כיהנו בכנסת נציגים מטעם מפלגה ערבית אחת, בין השנים 1996—1999 היו בכנסת נציגים ערבים בשתי מפלגות, והחל ב-1999 מכהנים בכנסת נציגים בשלוש מפלגות ערביות. לשינוי הזה נלווה כמובן גם גידול במספר חברי הכנסת הערבים. בכנסת הנוכחית, הכנסת ה-19 , מכהנים 12 חברי כנסת ערבים, לעומת תשעה שכיהנו בכנסת ה-12 (1988—1992). ריבוי המפלגות הערביות גורם, בין היתר, לתחרות פנימית בין חברי הכנסת הערבים, ובינם לבין ארגוני חברה אזרחית שפועלים בחברה הערבית, על איכות פעילותם והישגיהם של חברי הכנסת הערבים. בדיוק כפי שמתרחש בקרב חברי כנסת יהודים, לא מדובר רק במאבק על שרידות פוליטית אלא גם על תחרות על חשיפה תקשורתית. לא אחת כרוכה ההתמודדות הפנימית הזו בהתבטאויות פרובוקטיביות. חברי כנסת ערבים אכן התלוננו בעבר כי דווקא התבטאויות שלהם בזכות העניין הפלסטיני – בוטות לעיתים – מוצאות את דרכן אל התקשורת, בעוד שגינויים לפיגועים אינם זוכים לכותרות.
כותרת ישראל היום על פיזור הכנסת: ללא חברי כנסת ערבים (עיבוד: עמיר שיבי)
חברי הכנסת הערבים מושפעים גם מהתחזקותן של מגמות בדלניות בחברה הערבית. זהו מאבק שלהם על הנהגתה של האוכלוסייה הערבית, נוכח גורמים שאימצו עמדות נגד השתתפות פרלמנטרית ערבית – התנועה החילונית בני הכפר, התנועה האסלאמית הצפונית, וארגוני חברה אזרחית שנוקטים טקטיקות משפטיות ואחרות לשינוי מעמדם של האזרחים הערבים בישראל. חלק מהגורמים הללו לא בוחלים בעצמם בצעדים פרובוקטיביים. כך, למשל, ראש התנועה האיסלאמית הצפונית, ראא'ד סלאח, ירק בפניו של שוטר מג"ב במהלך מחאה נגד חפירות בסמוך להר הבית.
מרכזיותה של הזירה הפנים-ישראלית
אולם כל אלה אינן הסיבות היחידות, ואף לא העיקריות, לתמורות המשמעותיות בשיח של חברי הכנסת הערבים. הבכורה בהקשר זה שמורה לנקודות מפנה בקשר שבין הממסד הישראלי לאזרחים הערבים במדינה. אחת התקופות המרכזיות של פרק הזמן הנידון כאן, קרי שנת 1993 ואילך, היא כהונתה של ממשלת רבין השניה. מעבר לעובדה שבתקופה זו נחתמו הסכמים מדיניים עם הפלסטינים ועם ירדן, והחלו שיתופי פעולה דיפלומטיים עם מדינות ערביות אחרות, ממשלת רבין השניה שינתה את המדיניות ביחס לאוכלוסיה הערבית בישראל. לראשונה מאז הקמת המדינה הוקצו תקציבים בסדרי גודל גבוהים והושקעו משאבים משמעותיים בפיתוח היישובים הערבים. תחושות של תקוה וציפיה רווחו בקרב האזרחים הערבים, ובכלל זה נציגיהם בכנסת באותו פרק זמן, ולכך הייתה השפעה גם על ריכוך השיח של חברי הכנסת הערבים.
באותה מידה היווה השבר של אירועי אוקטובר 2000 נקודת מפנה שלילית, כפי שהודגם לעיל. בקרב כלל האוכלוסיה הערבית בישראל, קל וחומר אצל חברי הכנסת הערבים, נשמעו שוב ושוב הטענות שבמקרים רבים הייתה ידה של משטרת ישראל קלה על ההדק. סדרה של עימותים, ברמת אלימות הולכת וגדלה, בין ישראל לבין הערבים – בלבנון (מלחמת לבנון השניה בעיקר) ובזירה הפלסטינית (ובמיוחד עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) – החמירה את השבר, גם בהקשר זה.
ההקצנה שניכרת בהתבטאויותיהם של חברי הכנסת הערבים מושפעת גם מתחושת הדה-לגיטימציה שלהם ושל האוכלוסיה הערבית בישראל בכלל. כמעט בכל מערכת בחירות מקבלת ועדת הבחירות המרכזית החלטות לפסול חברי כנסת ערבים ומפלגות ערביות מהתמודדות על מושבים בכנסת, ואילו בג"ץ הופך את ההחלטות על פיהן. מעבר לכך, האזרחים הערבים המכהנים בכנסת חשים שהם לעולם לא נתפסים כשותפים לגיטימיים בקואליציות השונות. כך היה בשנת 1999, כאשר הקים אהוד ברק ממשלה לאחר שניצח בבחירות הודות לקולות המצביעים הערבים, ובכל זאת לא מצא לנכון לזמן אל הקואליציה שהקים את ראשי המפלגות הערביות, כולם או חלקם. דוגמא נוספת היא התבטאותו של יאיר לפיד, ראש מפלגת "יש עתיד", אשר זכה ב-19 מנדטים בבחירות לכנסת ה-19 (ינואר 2013), אך הכריז שאין בכוונתו ליצור גוש חוסם עם חברי כנסת ערבים – הזועבי'ז כלשונו.
עיבוד: עמיר שיבי
התבטאויותיהם של חברי הכנסת הערבים מחריפות גם בתגובה לגילויי אלימות מילולית ואף פיזית כלפיהם. אחד מהם הוא המקרה בו שפכה חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי כוס מים על חבר הכנסת ע'אלב מג'אדלה במהלך דיון של ועדת החינוך בכנסת (ינואר 2012). יש בדבריהם גם תגובה לחקיקה הנתפסת כמכוננת לפגוע במעמדם של האזרחים הערבים: סדרת חוקי הנאמנות וחוקי הלאום, למשל, חוק שעניינו העלאת אחוז החסימה, ועוד.
בשורה התחתונה, ההקצנה בהתבטאויותיהם של חברי הכנסת הערבים משקפת יותר מכל את התהום המתרחבת בין יהודים לבין ערבים במדינה. על הרשויות בישראל מחד, ועל הנהגת הציבור הערבי מאידך, לנקוט פעולות למניעת המשך ההידרדרות.
ד"ר אורנה כהן חוקרת את הפוליטיקה הערבית בישראל במכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן, האוניברסיטה העברית בירושלים.
