לחלק הראשון בטרילוגיה: הווה — בחזרה לתרפ"ט
הראשון שזיהה היה מירון בנבנישתי. בספרו המכונן "הקלע והאלה" הוא הבחין, כבר בשנת 1988, שפתרון שתי המדינות אינו ישים, שהסכסוך על הארץ חוזר לדפוס של סכסוך בין-קהילתי, ושאנחנו עתידים לחיות במדינה אחת בין הים התיכון לבין נהר הירדן. יותר מאוחר הוא שכלל את התיזה לכך שהמדינה האחת בין הים לירדן תהיה למעשה הרפובליקה הישראלית השלישית. אבל לא נקדים את המאוחר ונתחיל ברפובליקה הישראלית הראשונה.
הרפובליקה הראשונה נוסדה ב-14 במאי 1948. היא הוכרזה ונחזתה כמדינה יהודית ודמוקרטית: מדינה שקמה כדי לבטא את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ושרוב רובם של אזרחיה יהיו יהודים; ועם זאת יהיה בה שוויון אזרחי מלא למיעוט הלא-יהודי, וכן חופש דת ומצפון לכל. זה היה החזון. בפועל הרפובליקה הראשונה הייתה אתנוקרטיה, שהחזיקה את אזרחיה הערבים תחת ממשל צבאי. השלטון נבחר באופן דמוקרטי, אבל סגנונו היה סמכותני, וגם הרוב היהודי לא נהנה מחופש דת ומצפון, באשר ענייני המעמד האישי נמסרו לידיו של הממסד הרבני, זה שהתנגד לרעיון המדינה בחמישים השנים שקדמו להקמתה. המשטר החברתי היה מדינת רווחה סלקטיבית: מי שהיה שייך לתנועת העבודה נהנה ממערכת רווחה משוכללת ונדיבה, ומי שלא – לא.
על אף כל מגרעותיה הידועות, ברפובליקה הראשונה היה יסוד חיוני מאוד: היא היתה שקועה כל-כולה בפרויקט של בניין מדינה ובניין אומה. כור ההיתוך המפורסם, שעשה שמות במורשת התרבותית של גלויות ישראל השונות, ביטא מהצד השני אחריות של המדינה ליצור אומה חדשה בעלת תרבות מאוחדת, וללמד את העולים החדשים את שפתה ואת ערכיה. מדיניות פיזור האוכלוסין המושמצת, ששלחה את העולים לשולי המדינה, גם הביאה להקמתם של כפרים וערים רבים שהיו לבית למיליוני העולים. הממשל הצבאי על האזרחים הערבים היה במגמה מתמדת של הפחתה והחלשה, עד שבוטל לחלוטין בדצמבר 1966. ביטול הממשל הצבאי היה הזדמנות להפוך את ישראל למדינה יהודית ודמוקרטית אמתית, אך להיסטוריה היו תכניות אחרות.
1.jpg "האינתיפאדה הראשונה (Robert Croma, CC BY-NC-SA 2.0)")
ב-11 ביוני 1967 קמה הרפובליקה הישראלית השניה – "ישראל והשטחים". הממשל הצבאי שבוטל לא מכבר הוקם בן לילה מחדש כדי לשלוט על מאות אלפי התושבים הערבים שנפלו תחת שלטונה של ישראל; אך הפעם לא קיבלו הנתינים החדשים אזרחות ישראלית. הרפובליקה השניה הייתה (ובמידה מסוימת עדיין) עסוקה כל ימיה בלנסות ולשמר את ההבדל בין "ישראל" לבין "השטחים", הבדל שהלך והיטשטש, הלך ונמחק עם השנים. מאמץ זה התמשך במקביל למאמץ להחזיק את השטחים ולבצר את השלטון הישראלי עליהם. פרויקט החזקת השטחים החליף את פרויקט בניין המדינה והאומה שאפיין את ימיה של הרפובליקה הראשונה.
המשטר החברתי ברפובליקה השניה ידע שתי תהפוכות. בראשית שנות ה-70 הבחינו ראשיה שמדינת הרווחה הסלקטיבית החלה ליצור פערים גדלים והולכים בין עשירים לעניים. התגובה הייתה מעבר למדינת רווחה מכלילה. המהלך הביא את ישראל להיות המדינה השוויונית ביותר בעולם המפותח, אולם לא היה בו כדי להציל את השלטון הישן, שנתפס כמושחת ולא השכיל לשלב בתוכו את בני העולים המזרחים. השלטון החדש החל בהפיכתה של הרפובליקה השניה למדינה ניאו-ליברלית, פרויקט הנמשך בעוז עד ימינו. הפרויקט הניאו-ליברלי כבר גרם להחלשת מנגנון המדינה עד כדי ריקונו מתוכן בתחומים אחדים, ולהעמקת הפערים הכלכליים עד כדי דרדור 20% מאזרחי הרפובליקה השניה לעוני.
קשה לשים את האצבע על תחילת סופה של הרפובליקה הישראלית השניה. האם היה זה קריסתו של "תהליך אוסלו", האם זו היתה אינתיפאדת אל-אקצה וכישלון השיחות האין-סופיות להסכם לסיום הסכסוך? ההיסטוריונים של העתיד ייתנו את התשובה על כך. בכל מקרה, הרפובליקה השניה נכנסת כעת לתקופת הדמדומים שלה, עד שתפנה את דרכה לרפובליקה הישראלית השלישית – היא המדינה הארץ-ישראלית. מה תהיה דמותה של הרפובליקה השלישית?
על כך במאמר הבא.
