לפני כשנתיים הציע חוקר הדתות תומר פרסיקו ניתוח של תפיסתו הפוליטית-דתית של מייסד תנועת ״אם תרצו״, רונן שובל. בין היתר, טען פרסיקו כי השימוש ששובל עושה במיתוסים פוליטיים – דהיינו ברעיונות לאומיים ודתיים שנועדו לגייס את ההמונים (מבלי ששובל עצמו מאמין בהם), שאוב מהגותו של הפילוסוף הצרפתי האנטישמי, ז׳ורז׳ סורל, ומחבר את תפיסתו של שובל גם להוגים גרמנים לאומנים.
במאמר תגובה שכתב שובל, דוקטור לפילוסופיה פוליטית, הוא טען כי שימוש במיתוסים פוליטיים מסוג זה אינו ייחודי ללאומנים המודרניים, וכי הוגים רבים, מאפלטון דרך הרמב״ם ועד הובס ושפינוזה, כבר עשו בהם שימוש. רשימת ההוגים איננה מקרית, ובהערת שוליים ציין שובל את מקור ההשראה לניתוח שלו: הפילוסוף הפוליטי ליאו שטראוס.
ליאו שטראוס (1899—1973) אינו מוכר במיוחד בישראל, אך מדובר באחד ההוגים הפוליטיים המשפיעים במאה העשרים. שטראוס, יהודי גרמני, מצא מקלט באנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון. לאחר מכן היגר לארצות הברית, שם שימש בשלב מסוים כפרופסור באוניברסיטת שיקגו. שטראוס נודע גם בגילוי מחדש של הכתיבה ה״אזוטרית״ של הוגים רבים, שנטו להסוות את עמדותיהם האמתיות ולרמוז עליהן ״בין השורות״, כך שרק קוראים מעטים, הזהירים והקפדנים ביותר שבהם, ידעו לזהות את החתירה תחת האמיתות החברתיות המקובלות, הגלומה בכתביהם.
סגנון כתיבה זה, הסביר שטראוס, נועד להגן על הפילוסוף מפני רדיפה ובה בעת להגן על החברה מפני אמיתות העלולות לערער את הסדר החברתי. הוגים כמו אפלטון והרמב״ם הבינו (בצדק, לדעת שטראוס) שעל ההמונים להמשיך להאמין ב״שקרים אציליים״ על מנת שהחברה לא תתפרק מבפנים. במובן זה, שובל נשען על שטראוס כשהוא מצדיק את הצורך במה שהוא מכנה ״חידוש המיתוס הציוני״ ו״הולדתן מחדש של הפרות הקדושות שנשחטו״.
הסיפור הזה משתלב בסיפור גדול ומעניין יותר על האופנים שבהם שואב הימין הישראלי רעיונות מהימין האמריקני בשני העשורים האחרונים. מזה למעלה מעשור מתנהל בארצות הברית דיון על השפעת הגותו של שטראוס על הימין בארצות הברית, במיוחד בהקשר למלחמה בעיראק, השקרים שאפפו את היציאה למלחמה ואופי הפעולות של הממשל האמריקני שם. ניתן להתווכח באיזו מידה שטראוס עצמו היה מצדד באמונות ובמעשים של הימין האמריקני, אך עובדה היא כי לא מעטים מתלמידיו (ישירים או עקיפים) נמנים עם המעצבים המרכזיים של השיח האינטלקטואלי בימין, כמו גם עם בכירים בממשל בוש הבן, תוך שהם עושים שימוש ברעיונותיו של שטראוס.
שטראוס, למשל, היה אחד המבקרים החריפים של הרלטיביזם המוסרי שהשתלט, לדעתו, על הליברליזם האירופי ובעקבותיו האמריקני, ובין היתר ערער את העליונות המוסרית של המערב והחליש את חוסנה החברתי והאידיאולוגי של ארצות הברית באופן ספציפי. ביקורת זו קיבלה ביטוי, למשל, ברב המכר שכתב תלמידו אלן בלום על דלותה של מערכת ההשכלה הגבוהה בארצות הברית, המפיצה רלטיביזם מסוג זה.
במישור הפרקטי יותר, יש המייחסים את השיח של ״שינוי משטר״ (regime change) בקרב ממשל בוש לבכירים שהיו תלמידיו של שטראוס. שטראוס הדגיש (בפרשנותו למושג המשטר של אפלטון ואריסטו), שצורת המשטר עצמה מרכזית לעיצוב תפיסותיהם והתנהגותם של האזרחים. ניתן להסיק מכך שעצם כינון משטר דמוקרטי מהווה כשלעצמו כוח המעצב אזרחים דמוקרטיים, למשל באפגניסטאן או בעיראק. תפיסה כזו מיוחסת לדוגמא למושל הראשון של עיראק, פול ברמר, שלא הסתפק בסילוק סדאם, אלא ביקש לנקות את המשטר העיראקי מכל שריד של מפלגת הבעת׳, כולל פירוק הצבא העיראקי, על התוצאות ההרסניות שהיו לדעת רבים למדיניות זו.
באופן כללי יותר, לשטראוס מיוחסת השפעה חשובה על הברית שנוצרה בין הימין החילוני לימין הדתי בארצות הברית, במיוחד מאז שנות השמונים. הוא עצמו היה אתאיסט, והדגיש את חשיבות הדת כאחד מאותם מיתוסים הכרחיים עבור ההמונים. עבור רבים מתלמידיו, שאולי חשו לא בנוח עם חיבור לימין הדתי בארצות הברית, הניתוח הפילוסופי והפוליטי של שטראוס אפשר את השימוש ברטוריקה רבת עוצמה של זהות וערכים, ומסורת ודת, לשם השגת תמיכה במדיניות חוץ אלימה וחסרת מעצורים, כמו גם במדיניות פנים כלכלית דורסנית.
ליאו שטראוס (תמונה: ויקיפדיה)
אם חיבור זה נשמע מוכר גם מישראל, אין זה מקרי. החיבור בין הימין החילוני לבין הימין הדתי בישראל אינו עניין חדש, אולם הוא קיבל דחיפה ולבש צביון אחר בשני העשורים האחרונים, לא מעט בהשפעת הצלחתו של הימין האמריקני.
מעניין במיוחד בהקשר זה הוא מסמך מדיניות חשוב, שנכתב ב-1996 עבור ממשלת נתניהו הראשונה בידי מספר דמויות מרכזיות בימין האמריקני שלחלקן (כמו ריצ׳רד פרל) מיוחסת השפעה ״שטראוסיאנית״. המסמך מאשים את מורשת הציונות הסוציאליסטית בישראל ביצירת כלכלה נחשלת הקופאת על שמריה, ומשרטט את תהליך אוסלו ואת הניסיון ליצור ״מזרח תיכון חדש״ כיצירת קפאון אסטרטגי, פגיעה בריבונות הישראלית וביטוי של ״תשישות לאומית״ שיש להילחם בה.
ממשלת נתניהו, כך נטען במסמך, מייצגת הזדמנות לשינוי מוחלט במדיניות החוץ והפנים הישראלית על בסיס ״תשתית אינטלקטואלית חדשה״. כך, במקום לשאוף למימוש העיקרון ״אדמה תמורת שלום״, אשר רק יביא לנסיגה של ישראל בכלל התחומים, יש לשאוף למאזן עוצמה לטובת ישראל; במקום להכיר במנהיגות הפלסטינית, יש לחפש אלטרנטיבות נוחות יותר לישראל; ויש לנהל מדיניות אגרסיבית בצפון נגד סוריה וחיזבאללה ולדחות את רעיון החזרת הגולן תמורת שלום. כחלק ממדיניות זו, על ישראל גם לחתור לסילוק משטרו של סדאם חוסיין בעיראק.
מחברי המסמך סברו כי על ישראל להשתחרר מהתלות האמריקנית כדי לצמצם את הלחץ המופעל עליה להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים ושכנותיה הערביות. הדרך לצמצום התלות היא ליברליזציה דרסטית ומהירה של הכלכלה הישראלית, קיצוץ במיסים, הפרטה והפחתת הרגולציה. חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית יגדיל, לשיטתם, את התמיכה האמריקנית בישראל ויגן עליה מפני לחצים חיצוניים, ואף יסייע לנקיטת צעדים כגון העברת השגרירות האמריקנית לירושלים.
בנוסף, שימוש של נתניהו ברטוריקה של המלחמה הקרה, המוכרת היטב לאמריקאים, יסייע אף הוא לחיזוק התמיכה בישראל ולצמצום ההתנגדויות למדיניותה בקרב חברי קונגרס אמריקאים. צעדים אלו יביאו ל"חידוש הרעיון הלאומי של ישראל״ ולהתגברות על ״תשישותה״, ויסייעו לה בסופו של דבר לעבור את שלב ניהול הסכסוך הדרוש כעת לשם עיצוב מזרח תיכון חדש ושוחר שלום, התואם את האינטרסים האסטרטגיים הלאומיים של ישראל.
המציאות הישראלית בשני העשורים האחרונים מדגימה היטב כיצד יושמו הרעיונות הללו בפועל. השאלה האם נתניהו היה צריך את מסמך המדיניות הזה היא פחות חשובה, שכן בסופו של דבר מרכיבים רבים של תפיסת עולמו נטועים בימין האמריקני.
הסוגיה המעניינת באמת היא הייבוא לישראל לא רק של מדיניות כלכלית או ביטחונית, אלא של ההשקפות והחיבורים העומדים בבסיסה: מנהיגות פוליטית וכלכלנים המיישמים בישראל מדיניות כלכלית השלטת במערב, או עיתון בבעלות איל הון יהודי שהוא גם תורם מרכזי לימין האמריקני (שלדון אדלסון), ומנהיגי תנועות פוליטיות כמו ״אם תרצו״, מוסדות מחקר כמו מכון שלם, כתבי עת כמו ״השילוח״ (הממומן על ידי קרן תקווה, קרן ימנית שמרנית שלה מיוחס לעתים סדר יום שטראוסיאני) ורבנים המקדמים תפיסת עולם זו.
שטראוס, אותו פילוסוף יהודי גרמני, התרשם בצעירותו מהציונות של ז׳בוטינסקי, וכתב לידידו בתגובה לעליית הנאצים לשלטון: ״העובדה שגרמניה אשר פנתה לימין אינה סובלת אותנו [היהודים] אינה אומרת דבר לגבי עקרונות הימין. להיפך, רק על בסיס עקרונות הימין – על בסיס עקרונות פשיסטיים, סמכותניים, אימפריאליים, ניתן למחות באופן הולם נגד התועבה האומללה הזו, דהיינו מבלי להזדקק לפניה המגוחכת והבזויה לזכויות הנצחיות של האדם״.
