התופעה נדונה כבר כמעט בכל כלי תקשורת אפשרי: קבוצת נערים עזתית מציגה לעולם את חורבותיה של עזה ממלחמת "צוק איתן" דרך לוליינות ווירטואוזית וקפיצות מגבהים ללא אמצעי מגן או רשתות הצלה. חבורת המוכשרים האלה משלבת למעשה בין שני סגנונות של ספורט עירוני מוכר. הראשון הוא "פארקור" (Parkour), אוסף של טכניקות ספורטיביות שנועדו להתגבר על מכשולים במעבר בין נקודות שונות בעיר, כמו טיפוס על קירות, קפיצה מעל מעקות או מכוניות, מעבר בין גגות ועוד. השני הוא ריצה חופשית (Free Running) – אקרובטיקה בסביבה אורבאנית שמשתמשת בנוף העירוני כמעין זירת פעלולים מאולתרת.
התוצאה היא פרשנות חדשה למרחב העירוני, היינו: שימוש בעיר בניגוד לכללים שעל פיהם היא מתוכננת. הנתיבים המוגדרים – רחובות, כבישים או שבילים, מתבטלים ובמקומם נוצרים נתיבים חדשים שמומצאים על ידי המתרגלים בזמן אמת (שמה של התופעה שאוב מהמילה הצרפתית Parcours, שמשמעותה נתיב או מעבר). הספורט הזה נשען באופן אינטנסיבי על נגישותה ותפוצתה של המדיה הדיגיטלית. במילים אחרות, אם מופע הקפיצות האחרון מגגות לא עלה לפייסבוק, אז הוא לא באמת קרה. ההפקה של תמונות מהוקצעות וסרטוני וידאו של אקרובטיקה ווירטואוזית, מלווה במוזיקה תואמת, היא נתח משמעותי מהפעילות של חובבי פארקור.
"קבוצת הפארקור והריצה החופשית" בעזה בחרה לקחת את התחביב לכיוון חדש. בשנים האחרונות, ובעיקר אחרי המלחמה בקיץ, זכו הנערים לפרסום נרחב על שום בחירתם לרוץ, לקפוץ וליפול דווקא באתרי ההרס מהמלחמות האחרונות ברצועה. מבחינתם מדובר בדרך מצוינת להפיץ בעולם את ממדי ההרס בעזה ולעורר אמפתיה בעולם כלפי הצעירים החיים בה. לא מעט סרטונים אכן מציגים אותם כמי שמבקשים להשיב בחזרה לחיים את אתרי ההרס זרועי המוות ולהוכיח כי החיים גוברים על הכול. פרשנות אולי פוסט מודרנית יותר יכולה לראות בפארקור העזתי מעין פעולת "התנגדות" להרס הישראלי דרך פירוק המרחב שישראל שביקשה לפרק. כך או אחרת, הקבוצה מצליחה לשווק היטב את חורבות העיר ואף מושכת עולי רגל מהעולם, שבאים לתרגל יחד איתה את הספורט או לתעד את הפעילות שלה.
קבוצת הפארקור של עזה לא פועלת בחלל ריק. הדיון התקשורתי העולמי, כולל זה הישראלי והערבי, על שיקום העיר עזה מרבה להתמקד בפנים הפוטוגניים של ההרס והחורבן. תצלומי וידאו אוויריים מלווים מוזיקה ופורטרטים מבוימים על רקע החורבות הם חלק מהמגמה הזו. בחודש פברואר האחרון הגיע אמן הגרפיטי העולמי "בנקסי" לעזה כדי להטביע כמה מהשבלונות שלו על קירות בתים הרוסים בעיר ולחשוף את חורבנה לעולם, או לפחות למעריציו. חברי קבוצת הפארקור הגיבה לסרטון שהוא פרסם על ביקורו בעזה, ובאחוות אמני רחוב קראו לעוד אנשים להגיע לראות את ההרס מקרוב.
לכאורה נראה כי השיקום המתמהמה של עזה מצריך את תשומת הלב התקשורתית הזו, אולם במבט רחב יותר ובניתוח של צריכת מדיה לא בטוח שהאופנה הזו מקדמת את השיקום בכיוון הנכון. שיקום רצועת עזה מהריסותיה הוא תהליך פוליטי וכלכלי מורכב, שתופעות כמו פארקור מעכבות. הבעיה טמונה במה שניתן לכנות פטישיזציה של ההרס: בשנים האחרונות התרגלה העין המערבית לצפות בטלוויזיה בהריסותיו של המזרח התיכון, מסוריה, דרך עיראק וכלה בעזה. כאוס של הריסות מצטלם היטב, ותמונות של לפני הפצצה ואחריה משעשעות את המחשבה כמו בתרגיל "מצא את ההבדלים". המבט על הריסות מבעד למסך מתרכז בחוויה הרגשית של המתבונן ומספק את יצר המציצנות שהאדם המודרני שכלל תודות לרשתות החברתיות. אחרי הכל, הסתכלות על הריסות היא כמו חדירה אל תוך בית שפעם עמד. לא לחינם התופעה האומנותית-אדריכלית של צילום בתים מתפוררים בערים אמריקאיות כושלות זכה לכינוי הקולע "פורנו הריסות" (Ruin Porn). בהרס יש אלמנט אסור והרסני שמושך אליו את העין; הסיפוק ממומש במגע שטחי עם החורבן אבל אין רצון אמיתי לדעת מה עומד מאחוריו.
המשיכה אל החורבות מושרשת היטב בתרבות המערבית. מאז שראשוני הרנסאנס "גילו" את חורבות הקולוסאום שעמדו זנוחות ברומא משך מאות שנים, שרידים של מבנים עוררו את דמיונם של היסטוריונים, ציירים ומשוררים, שראו בהם דרישת שלום מהעבר שלבטח היה טוב יותר מההווה. המבט האירופי על המזרח העצים את התפיסה הזו, שכן כל מבנה הרוס פורש כשריד שעשוי להחזיר את המתבונן אל חייו של ישו או אל סיפורי התנ"ך. עד ימינו, השארת חורבות והריסות במצבן החרב והרומנטי היא טיעון חשוב נגד מאמצי שיקום או שחזור של מתחמים היסטוריים. הציונות, ובעקבותיה התרבות הישראלית, ירשו תשעה קבין מאהבת החורבות הזו. החִ'רְבֶּה הערבית שמציצה פה ושם מתוך עצי האורן ביער קק"ל או מכוסה בתילי עפר באיזו שמורת טבע נקשרת תמיד, ברוח ידיעת הארץ, אל יושבי הארץ העתיקים – צלבנים, רומאים או בני ישראל. הרומנטיקה הטיילית האוריינטליסטית מדלגת כמובן על בעליהם הפלסטיניים האמיתיים של בתי האבן ה"עתיקים" ושוכחת אותם: ההריסות מעניינות הרבה יותר מפעולת ההרס עצמה.
סרטוני הפארקור המופצים מעזה, יחד עם ההצגה הערוכה של חורבות העיר, יוצרים בדיוק את הניתוק הזה בין הריסות ובין הרס. האסתטיזציה של שרידי הבתים החרבים, כמו היו חלק טבעי בנוף העזתי מאז ומעולם, מטשטשת את יסוד האלימות הפוליטית שטמונה בהרס. תלי חורבות שנותרים כגלעד שנים לאחר שוך האש הם ביטוי של דוקטרינה; החל ב"דוקטרינת הדאחיה" של מלחמת לבנון השנייה, עבור במלחמות בעזה וכלה בהריסת בתים בלתי חוקיים בנגב או בשטחים, שחורבותיהם נותרות על מקומן.
האלימות הפוליטית לא מסתיימת בהרס הבתים אלא ממשיכה להתקיים כל זמן שעיי חורבות ממתינים לשיקומם. האסתטיזציה של החורבן, כמו זו שמתרחשת בתקשורת המתעדת את עזה כעת, מרכזת את המבט בהרס המבנים במקום בהרס הבתים והמשפחות. כך מיטשטשת האחריות הפלסטינית, הישראלית והעולמית למצב החורבן. במקומות שונים בעולם כבר למדו שהרס של בתים הוא לא תופעה הנדסית אלא קטסטרופה חברתית ופוליטית המוגדרת בשם הקיבוצי Domicide; השמדת זכותם של אנשים לביתיות באמצעות החרבת מבני המגורים שלהם. ברחבי העולם מתרחש דומיסייד שממיט על אנשים חיים של עקירה, נדודים ופליטות. זהו הייצוג האמיתי של הבתים החרבים בעזה.
