הנושא הפלסטיני המנומנם השתרבב, באיחור ובהפתעה קלה, למערכת הבחירות בישראל. אחרי שמוצו שאר הנושאים, החל בנאום נתניהו בארה"ב ועד לאירועי הטרור האסלאמי באירופה, נמצאה פלטפורמה חדשה אך מוכרת שסביבה יכולים הניצים של היום והשותפים של המחר להתנצח. נתניהו, בנט, דיסקין, גלנט, הרצוג – כל אחד מהם היה שותף במיני פולמוס הפוליטי, שאילולא מערכת הבחירות ספק אם היה מתעורר בשיח הרדוד המאפיין את העיסוק הישראלי בשאלה הפלסטינית.
אולם השיח המדיני המתחדש, ובעיקר ביחס לרצועת עזה, אינו שונה מבחינה איכותית מזה שקדם לו. גיבוב המלל הבטחוני והסיסמאות המדיניות מטשטש את האמת שאיש אינו מרהיב עוז להודות בה, ושכל המתפלמסים שותפים בדרך זו או אחרת לכינונה ומבקשים לשמרה: בין ישראל, על רבדיה הפוליטיים משמאל ומימין, ובין שלטון חמאס בעזה מתקיימת זה שנים אחדות ברית סמויה. כמובן שזו אינה ברית רשמית, תוצר של משא ומתן, משום שידוע לכל, בירושלים וגם בעזה, שאין מנהלים משא ומתן עם ארגון הטרור החמאסי או עם היישות הציונית הכובשת. אולם קיומה של הברית הזו מאפשר מציאות יציבה, ויש להוסיף אף רצויה, עבור שני הצדדים גם יחד.
הרעיון של שיתוף פעולה בין ישראל לחמאס אינו חדש בהיסטוריה הקצרה של היחסים בין שני הצדדים. עובדה יסודית היא שישראל היא זו שטיפחה את תנועת חמאס וחתרה לעודד את הזהות הדתית ברצועת עזה כמשקל נגד לגורמי פתח ולזהות הלאומית הפלסטינית ברצועה, אי-שם לפני ארבעה עשורים ויותר. אך מעניין יותר הוא שיתוף הפעולה שנרקם בעקבות תום עידן הנשיא ערפאת והפיחות במעמד פתח ברצועה, שהביא להשתלטות האלימה של חמאס עליה בשנת 2006. יש שיאמרו כי העימותים האלימים שניהלו ישראל וחמאס – האחרון שבהם בקיץ החולף – מעידים כי מדובר בשני אויבים מרים המקיימים משחק סכום אפס ביניהם. אולם בפועל מתקיים בין ישראל ובין חמאס דפוס של שיתוף פעולה סמוי, שהקונפליקט הצבאי הוא מרכיב בתוכו ומסייע בשימורו. זו גם הסיבה בגינה העימותים המזויינים בין ישראל לבין חמאס דווקא קיבעו את המציאות הקיימת: ישראל נותרה השחקן הדומיננטי במגרש הישראלי-פלסטיני, וחמאס נותר שחקן מרכזי באותו מגרש ובצד הפלסטיני, גם אם הוא מוגבל לרצועת עזה וגם אם כוחו נחלש.
מציאות זו היא עניין רצוי ומבורך מנקודת ראותה של תנועת חמאס, משום שהיא מאפשרת לה להתקיים במתח שבין שלטון פוליטי ובין אידיאולוגיה לוחמנית וחסרת פשרות כביכול. אולם מה על ישראל, שמנהיגיה מכריזים חדשות לבקרים על הצורך ביד קשה יותר כלפי חמאס, עד כדי סילוקה מהשלטון? מסתבר כי אמירות לחוד ומציאות לחוד. מדיניותה של ישראל מבוססת על שתי הנחות יסוד המשלימות אחת את השנייה. הראשונה נוגעת להיבט הצבאי ולהבנה כי אופי המלחמות והיריבים השתנה. ישראל אינה מתמודדת עוד עם מדינות ריבוניות וצבאות מסודרים אלא מול יישויות מדינתיות למחצה, ולפיכך תפיסת ההכרעה שהניח בן גוריון אינה אפשרית עוד. תחתיה יש לנהל מערכות צבאיות מוגבלות, שאינן מסתיימות בהכרעה ומכוונות לצמצום נזקי המצב הקיים.
הנחת היסוד השנייה נוגעת למישור המדיני ולהערכה כי שלטון חמאס ברצועה הוא בבחינת רע הכרחי לישראל, קרי – טוב עבורה, הן משום שהוא חוסך ממנה את המחיר הכלכלי, הפוליטי והבין-לאומי הכבד שתשלם על כיבוש הרצועה מחדש, הן משום ששלטון חמאס ברצועה ממלא תפקיד חיוני בהדיפת הלחצים להסדר מדיני, המקפל בתוכו נכונות – שאיננה קיימת עוד – לויתור על מאפייני השליטה הישראלית במרחב שבין הים לנהר. במילים אחרות, חמאס, המתאפיינת באידיאולוגיה לוחמנית ונהנית משליטה על שטח, מאפשרת לישראל לעמוד נגד המאמץ המדיני של הרשות הפלסטינית, המבקשת לשכנע את הקהילה הבין-לאומית כי בשלו התנאים להסדר סופי וכולל. זאת משום שכל הסדר כזה מחייב, לשיטתה של ישראל, אחדות פוליטית במערכת הפלסטינית והסכמה כוללת בקרבה על רעיון שתי המדינות, שחמאס אינה שותפה לו.
שתי הנחות היסוד הללו הן שהדריכו במבצע "צוק איתן" את מהלכיה של ישראל ואת מדיניות חמאס, אך גם את החלטותיהן של ממשלות המרכז-ימין שניהלו את שני המבצעים הקודמים ברצועת עזה שהסתיימו באופן דומה. לכן בחרה ישראל, בקיץ האחרון, לרכז את מאמציה המבצעיים בחשיפת מנהרות הלחימה של חמאס והשמדתן. זאת משום שמיטוט שלטון חמאס היה עלול להוביל או לכיבוש הרצועה על ידי ישראל והעברת האחריות לניהולה לישראל, או לשיבת שלטון פתח לרצועה, שהייתה עלולה להוביל להתלכדות פנים-פלסטינית סביב מנהיגותו של אבו מאזן וכתוצאה מכך לחידוש הלחצים על ישראל בעניין המשא והמתן המדיני.
השיקול הצבאי והמדיני, בסיוע מערכת כיפת ברזל שהפחיתה את הלחץ הציבורי למבצע צבאי בעומק הרצועה, חברו להחלטה על מערכה מוגבלת שהותירה את שלטון חמאס ברצועה, ואת מערכת היחסים בין ישראל לבין חמאס, על מכונם. שוב לפותים שני הצדדים זה בזה, כשני תאומים סיאמיים המגדירים בנוכחותם זה את זה ומאפשרים את קיומו. המסקנה המרכזית שעולה למראה פולמוס הבחירות על הרצועה ועל חמאס היא כי סבב לחימה נוסף בין הצדדים הוא עניין של זמן.
ד"ר דורון מצא הוא חוקר בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. את עבודת הדוקטור שלו כתב באוניברסיטת בן גוריון על השיח הפוליטי הממסדי כלפי המיעוט הפלסטיני בישראל.
