במדינות הערביות שעברו את ה"אביב הערבי", ובאחרות שהתמודדו עם עליית האסלאם הפוליטי לשלטון כמו אלג'יריה, הפך המושג "אביב ערבי" לכינוי גנאי המתאר בחישה של גורמים זרים בענייני הפנים שלהן, במטרה לערער את יציבותם של המשטרים.
עם התגברותם של המשטרים האוטוריטריים על האתגר, בהובלתה של מצרים, החלו המדינות השונות להביע את הבנתן למצוקתו של בשאר אל-אסד בהתמודדות עם ה"טרור". גישתם של המשטרים הייתה כי מדובר בשרידיו של אותו "אביב ערבי" מגונה.
התמיכה הגלויה ביותר הובעה על ידי אלג'יריה, שבה מלחמת האזרחים הקשה שפרצה לאחר עליית האסלאמיסטים לשלטון עדיין זכורה היטב. לאחרונה אף שיגר הנשיא בותפליקה אגרת ברכה לבשאר אל-אסד לרגל מלאת 71 שנה לעצמאות סוריה.
תוניסיה, שבה נהג האסלאם הפוליטי במתינות ובאחריות לאחר עלייתו לשלטון, נמצאת בעמדה מיוחדת במינה. מחד, היא המדינה המובילה מבחינת מספר אזרחיה שיצאו להילחם לצד המורדים בסוריה. מאידך, מאות מאזרחיה נלחמים גם לצד משטר אסד ובשיח הציבורי שלה לא נדיר למצוא תמיכה במשטר, לרבות לאחר ההתקפה הכימית בח'אן שיח'ון.
נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, הביע תמיכה גלויה ב"צבא הלאומי" של סוריה וקרא לפתרון מדיני שיתבסס על דרישות שני הצדדים. אף שמצרים גינתה את השימוש בנשק כימי בסוריה, היא לא הטילה את האשמה על המשטר הסורי וציינה את גרסאותיהם של שני הצדדים. מאמרי הגות וספרים שפורסמו בשנים האחרונות במצרים משקפים תיעוב כללי להתקוממות אזרחית מכל סוג שהוא.
ההיסטוריונים עאמר א-דסוקי ועמרו עאמר טוענים כי ה"אביב הערבי" הוא מזימה אמריקאית שנולדה בשנות התשעים של המאה הקודמת, ומטרתה לנצל את המצוקה הכלכלית של אזרחי מדינות ערב כדי לפצלן למדינות קטנות על בסיס עדתי ואתני. דסוקי מפליג בניתוח וכולל בו גם את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס. לטענתו, רצף האירועים במדינות ערביות שונות מוכיח כי לא מדובר ב"מהפכות" אותנטיות אלא במימוש תכנית המזימה. עאמר, היסטוריון צבאי, מכנה כל התנגדות אזרחית "כיבוש אזרחי", שתכליתו ערעור היציבות הערבית בכסות של מאבק לדמוקרטיה ולזכויות אדם.
פובליציסטים מצרים לא מעטים סבורים כי הסבל העובר על העם הסורי אינו נובע מאכזריותו של משטר אסד אלא מפעילותם של ה"טרוריסטים" המופעלים על ידי שחקנים זרים. עאטף א-שריף, מנכ"ל הבורסה המצרית לשעבר, סקר בספרו "החורף של האביב הערבי" את הנזק הכלכלי האדיר שספגו מדינות ה"מהפכה", בראשן סוריה. גם הוא סבור כי מדובר במזימה מערבית שנרקחה בתקופת ממשל אובמה בתואנה של קידום זכויות אדם ודמוקרטיה בעולם הערבי. אחרים מזכירים כי הראשונה להיפגע מהפניית הקשב הערבי למאבק בטרור ובאלימות היא הסוגיה הפלסטינית.
קשה לדעת עד כמה מאמינים כותבים ואינטלקטואלים במדינות ששרדו את ה"אביב הערבי" בתיאוריית המזימה. קל להעריך, עם זאת, כי באווירת הרדיפה חסרת הרחמים של מתנגדים פוליטיים, השיח הציבורי הערבי נוח יותר לא רק להטלת האשם על אחרים, אלא גם לקבלה מחודשת, גם אם הדרגתית, של משטר אסד אל חיקן של המדינות האוטוריטריות, הזוקפות שוב את ראשן בגאווה. זוהי "הפיכת הנגד" של המשטרים הישנים, והם לא יניחו לה להישמט מידם.
