אחת האזהרות הרווחות בהקשר הפלסטיני הייתה "כורדיזציה" של השאלה הפלסטינית, קרי, הפיכתה מעם הזכאי למדינה ריבונית, תוך תיקון עוול היסטורי, לאוסף של קהילות פלסטיניות האמורות להסתדר במדינות המארחות אותן. בפועל, המצב הפלסטיני כיום קרוב מאי פעם למצבם של הכורדים. הקהילה הלאומית בותרה, המרקם החברתי פורק והפלסטינים התקבעו כקהילות במעמד נחות במדינות האזור.
המפעל הלאומי הפלסטיני, כשאיפה המלווה במאבק מדיני וצבאי למימוש הזכות להגדרה עצמית בחלק מהמולדת ההיסטורית, לא מתקיים עוד. החלום הפלסטיני, גם בממדיו הצרים והמוגבלים, קרס. המרכז הפוליטי הפלסטיני, שעבר מהגולה לגדה המערבית לאחר הסכמי אוסלו, נחלש ביחס לקהילות הפלסטיניות השונות, ואף קם לו מרכז מתחרה בעזה.
ההתקוטטות בין היישות הפלסטינית בראמאללה לבין זו שבעזה על אספקת חשמל אינה אלא צוהר לתהום הפעורה בין שני סמלי הייצוג המרכזיים של המאבק הלאומי הפלסטיני. הקשר בינם ובין הגולה, המפוזרת במחנות פליטים ברחבי האזור, נותק; לא רק בגלל היחלשותו של המפעל הלאומי אלא בשל נסיבות מדיניות וגיאופוליטיות. המצור על מחנה אל-ירמוכ ליד דמשק והפצצת האוכלוסייה הפלסטינית לא היו מעשי מלחמה בלבד אלא מסר ממשטר אסד לפלסטינים הסורים. גם בלבנון היו השפעות דומות על מחנות הפליטים הפלסטינים.
בישראל, הפלסטינים שהטו אוזן קשבת לאחיהם במרכז הפלסטיני גילו שהם מחוץ למשחק של אוסלו וכי עליהם להסדיר בכוחות עצמם את יחסיהם עם הרוב היהודי בישראל. כך נולדו מסמכי החזון של הפלסטינים בישראל (2006—2007). מאז מתחזקת מגמת השתחררותם מהקשר אל ראמאללה ועצמאותם בהתוויית הרעיונות, השיח והפוליטיקה. קבוצות שונות בקרב הפלסטינים בישראל מקיימות דיון אסטרטגי פנימי באתגרי עליית הימין בישראל וכשלון הבעיה הפלסטינית והחלום הערבי באזור כולו.
השאלה הפלסטינית הפכה נזילה. הפלסטינים בירדן, בוודאי אלה שהגיעו לממלכה כפליטים אחרי הנכבה או בשנות החמישים, מתייחסים לאזרחותם הירדנית כמצב קבוע. כך גם הפלסטינים בישראל, שמנסים להסדיר את יחסיהם עם הרוב היהודי על בסיס אזרחי מעוגן בהסכמה ובחוק, על אפו וחמתו של הימין. נראה כי הקהילות הפלסטיניות במרחב כולו מנסות להיאחז במקומות מושבותיהן, לכל הפחות לעת עתה.
במילים אחרות, על רקע היחלשותם של המרכזים הפוליטיים הערביים במרחב, ובהם גם המרכז הפלסטיני, העם הפלסטיני מתקיים כאוסף של קבוצות שרק הזכרון ההיסטורי מאחד ביניהן. השיח הפלסטיני החדש, לרבות בישראל, המנסה לעיון ולהבניה מחודשים של השאלה הפלסטינית, אינו נוחל הצלחה יתרה.
תושבי יריחו מקבלים את הרשות הפלסטינית, מאי 1993 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
שתי מגמות ניכרות בקרב המיעוט הפלסטיני בישראל בהקשר זה. האחת, חזרה למשבצת הראשונה, דהיינו לתחילת המאבק עם הציונות. מכאן משתמע בניית מוסדות לאומיים חדשים שיוכלו להוביל את העם הפלסטיני מעבר לתכנית החלוקה שנכשלה ואל רעיונות חדשים. הסבורים כך טוענים כי יש להתייחס באופן שווה לכל הקהילות הפלסטיניות במרחב ובעולם ושיתופן בתהליך. בנייתו מחדש של המפעל הלאומי הפלסטיני באופן זה עשויה לעבור בשלבים של מאבק עממי והתנגדות, תוך כדי החייאת השיח האנטי-ציוני והביקורתי כלפי הקולוניאליזם ההתנחלותי.
מגמה אחרת היא התייעלות והתמקדות פוליטית, והכרה בריבוי המרכזים הפלסטינים במרחב ובזכותם לנהל את ענייניהם כראות עיניהם ובהתאם לנסיבות שבהן חיות הקהילות השונות. גישה זו מכירה, למעשה, בכישלון, ומעוניינת בהצלת האפשרי תוך כדי שאיפה לשיפור מעמדם ותנאי חייהם של הפלסטינים בכל מקום שבו הם חיים.
כך או כך, המצב הפלסטיני נזיל במיוחד, ויש שיאמרו נפיץ במיוחד, ולכן הוא מזמן הפתעות. עם זאת, כל התפתחות לא תהיה נסית או בלתי-צפויה. התעקשותה של ממשלת הימין בישראל על דחיקתו של עם שלם לפינה, כחלק מהדינמיקה של מבנה קולוניאלי המושת על עם ילידי, עלולה להוליד הסלמה בלתי נשלטת שתתפשט בכל המרחב שבין הים לנהר ותסכן את העליונות האסטרטגית של ישראל במרחב.
מי שסבר כי הארץ תשקוט ארבעים שנה בחסות העליונות הזו עלול להתבדות ולגלות שהכוח שיכר אותו. התקוממות עממית נרחבת עלולה לא רק לערער את הבטחון, היציבות והכלכלה במרחב שבין הים לנהר, אלא גם להקשיח את עמדותיהן של המדינות הערביות ה"מתונות". הלחץ הבינלאומי והערבי שאולי יופעל על ישראל בתקופה הקרובה להסדיר את יחסיה עם הפלסטינים הוא הזדמנות טובה לישראל לעשות חושבים.
