השתתפות, שתיקה, התרסה

ב-30 לאוגוסט, לפני כשלושה שבועות, נערכה הפגנה מול שגרירות רוסיה בתל אביב.

הרקע להפגנה היה התמונות של חללי ההפצצה הכימית והטענה כי התמיכה של פוטין במשטר אסד מאפשרת לנשיא סוריה את מרחב הפעולה הזה, ובעיקר מונעת מהמערב התערבות יעילה נגד פעולות כאלו.

השימוש בנשק הכימי אינו מה שגדש את הסאה עבור אלו שהיו מעורבים בסיוע לאזרחי סוריה.  לא נעים לומר את זה בבוטות כזו, אבל השימוש בנשק הכימי העלה את האלימות בסוריה אל סדר היום ואפשר לרתום אזרחים נוספים למעורבות בעניין.

השימוש בנשק הכימי – נשק שיושב יציב ובטוח בסיוט הקולקטיבי הישראלי, על מטעניו ההיסטוריים – גרם לפקיעה של מיתר ולרצון למעורבות גדולה יותר מהשגרה של השנה האחרונה.

זוהי ההזמנה שנשלחה למעגל החברים הקרובים:

*****

שריפה אחים, שריפה

"כעובדי מדינה היו הפרופסורים על פי המסורת זן אנושי בלתי פוליטי (נשים עדיין לא זכו בפרופסורות). הם נטו לכבד סמכות – OBRIGKEIT – ולציית לה.

מרטין לותר האציל על המונח הזה הילה דתית למחצה. גולו מן סיפר על פרופסור פטריוטי אחד שטען כי אין לו עניין בפוליטיקה. התחום שלו, הדגיש, הוא פילוסופיה.

ואם בית עולה באש, האם לא ינסה לעזור? לא, אם בית יעלה באש הוא יקרא לכבאים. המלחמה באש היא מיומנות הדורשת לימוד והוא לא למד זאת.

הוא למד רק להתפלסף.

באותה המידה, במשבר פוליטי צריכים לטפל מומחים, דהיינו, פוליטיקאים.

תפקידו של הפילוסוף הוא לספק לממשלה תירוצים מוסריים, היסטוריים ופילוסופיים." (רקוויאם גרמני עמוד 315).

בסוריה משתולל הכאוס והשתיקה רועמת. פרקטיקות רבות יש לשתיקה: בירור העובדות עד תום, מי ירה? איך ירה? באיזו זווית ועוד שאלות של מומחיות טכנית. עד אז, במצרים לא התחוללה ההפיכה צבאית והקו האדום שטבע נשיא ארה"ב אובמה לא נחצה.

האמת היא שבחוץ משתוללת בעירה זו השנה השלישית וההתקפה הכימית העלתה לכותרות אלימות מתמשכת בגרסאות שונות. דרכו של עולם שכותרות כאלו מדרבנות לפעולה.

המומחים שותקים כי עוד לא ברור מאיזו זווית בדיוק התפזר החומר וזוהי שעתם של האזרחים, של הלא מומחים. שעתם של מי שפשוט מבינים שדי לשתיקה.

נכון, חוסר צדק רב ועוולות משוועות מתקיימים בצד האלימות בסוריה ועדיין.

אנו בוחרים להגיב.

ביום שישי הקרוב תיערך הפגנה מול שגרירות רוסיה (הירקון 120 ת"א) ושגרירות סין (בן יהודה 219 ת"א). המטרה היא (כפי שאני מבין) לזעוק בשם מי שלא יכול לזעוק ולדרוש מהממשלות הללו לאפשר לארה"ב פעולה אפקטיבית נוכח התמשכות המצב.

מטעמי מבנה אישיות אינני הולך להפגנות בדרך כלל, גם כשאני מזדהה עם מטרותיהן. בסיפור הזה אני מוצא את עצמי חסר מנוחה ומתכוון להשתתף. אשמח אם תפיצו בין מכריכם וכמובן אם גם תשתתפו.

***** 

הרעיון של מארגני ההפגנה היה להסתיר את הזהות הארגונית של המארגנים. כך, כל מי שרצה יכול היה להגיע ולנכס בשמחה את ההפגנה לעצמו או לבחור מה הן מטרותיה. הרעיון היה להתאחד תחת מסר רחב מספיק כדי לאגד קהלים שונים.

ואכן, קהלים שונים הגיעו: יהודה משי זהב וחבורתו המשוחחים ביניהם ביידיש; דתיים לאומיים (כיפה סרוגה); נציגי תנועת נוער; גברים ונשים "רגילים" (בורגנים שחוסר היכולת לשייך אותם הוא השיוך שלהם); ונציגי תנועת נוער ערבית.

מארגני ההפגנה הדפיסו חולצות טריקו לבנות שעליהן תמונת ילדה וכדור בראשה ומתחתיה הכיתוב "שתיקה הורגת". כל משתתפי ההפגנה לבשו את החולצות. גם הפרופסורים שנכחו (יוסי יונה, למשל) מצאו לנכון ללבוש את החולצה.

התפאורה הזכירה קצת את יום הזיכרון לשואה ולגבורה: נרות זיכרון על הרצפה, תמונות של ילדים וילדות מתים ושלטים של "לזכור ולא לשכוח".

כל המפגינים היצוגיים והמייצגים עמדו ושתקו עם שלטים בידיהם. שרית וינו, מגאפון ביד, ניהלה את העסק. בה במידה ששתיקה הורגת, שתיקה גם מייצרת שוויון. למעט שרית וינו ששרה את "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" כל הייצוגים המייצגים הפכו לשקט מאוחד. כולם היו שווים לכולם.

היינו יכולים לסיים את הניתוח כאן, לולא היה מדובר במקרה הזה באנשים חיים. הנחה של שוויון כולל בין אנשים חיים היא דבר מוזר.

בשלב הזה, ההפגנה הזכירה את הפגנות השמאל של פעם, מפגש רעים והתנהלות מסודרת על פי תכנון ראשוני: מניפה של מייצגים מגזריים שותקת, ומארגנת (שרית וינו) ששרה שירים שקשה לשיר אותם בציבור (אלי אלי, חייל שחור מכה חייל לבן) ומסייעת לשמירה על לכידות השורות.

אך הימים הם ימי סליחות, טרם ראש השנה. הקבוצה החרדית שרה "אבינו מלכנו" באופן החוזר על עצמו והניגון, ספק תפילה, גרם לקהל להצטרף, למעט הערבים. מאותו רגע, השתיקה שקודם לכן חיברה בין כולם הפכה אותם ליוצאי דופן. הם השותקים, בצד. גם התקשורת שהגיעה התמקדה בצד היהודי שבמניפה, בוודאי מרגע שהחל לשיר. מה יש לתקשורת לעשות עם שתיקה?

בחרוה צעירה נטלה את המגאפון וביקשה לשיר "שיר המעלות". הקהל, למעט הערבים, נענה ואפילו בהתלהבות.

דווקא ברגע הזה של הדרה, הפך המיצג המתוזמר לביטוי אורגני של זהות והשתייכות.

בשלב הזה הבחורה שאלה את החרדים האם זה בסדר שהיא תשיר "דע לך שכל רועה ורועה". הם נענו ושרו יחד איתה כאשר היא מובילה את השירה. בתום האירוע שרו כולם, למעט הערבים, את התקווה והתפזרו.

מצד אחד (הצד שקל לקרוא לו "רע"), גם באירוע כל כך אוניברסאלי מצאנו דרך להדיר את הערבים. יכול להיות שעדיפה הייתה השתיקה?

מצד שני, החרדים היו כל כך משולבים עד שלאף אחד לא הפריע שאישה שרה במגאפון, שהתקווה הושרה יפה ושהם הובילו את שירת אבינו מלכנו. בבה"ד 1 צוערים יצאו החוצה בגלל מתח בין הדתי ללאומי. כאן זה פשוט השתלב באופן אורגני.

זו היתה הפגנה כמו ההפגנות המאורגנות של פעם, כאשר שלום עכשיו היו מפגינים ואז שרים התקווה לבסוף. ערבים ויהודים עמדו, ויוסי יונה ניצב כמגדל שן מאחורה, כמו כוכב, לא משתתף באמת. כולם היו סמלים וכולם יצגו משהו.

היינו ילדים טובים. ניסיתי להציע שישירו את "חמול על מעשיך", אבל דווקא את זה לא שרו. במקום זה שרו את השירים של ההשתייכות, את אלו שממקמים. "אבינו מלכנו" ביחס לאלוהים, "הליכה לקיסריה" ביחס לשואה, "שירת העשבים" ביחס לרגש שבלב. כולנו היינו בני אדם וזה היה נעים, אבל היתה תחושה שאף אחד לא היה מישהו.

גם הערבים לא היו מישהו (או מישהם), כיוון ששתקו. מישהו לא יכול לשתוק. זה הרי היה ההגיון המארגן של ההפגנה. מי שרוצה להיות אדם לא יכול לשתוק או לקבל את השתיקה שמאפשרת אירועים כמו תקיפה בנשק כימי.

אבל דווקא כשלא שתקנו שם, כששרנו, התקשינו להיות מי שאנחנו, מישהו, בני אדם מובחנים כמו אלו שאת מחיקתם הבלתי מבחינה בקשנו לגנות. החופש היה נחמד ואפילו טוב, כיוון שכל מי שרצה יכול היה לקחת חלק כפי שרצה, לתת להשתתפות שלו או שלה את המשמעות שהייתה חשובה לו או לה. ובכל זאת היה משהו בשקט שהתריס, משהו שתבע התייחסות אל כולנו (ואל כל אחד מאתנו) לא כאל סמלים, אלא כאנשים. היה שם אלמנט פרדוקסלי. שתקנו כשבאנו למחות על שתיקה, וקצת נבהלנו כששתקנו. הרגשנו שאנחנו לא מצליחים להיות מוחים טובים, מפגינים טובים, נושאי דגל טובים של זכויות האדם באשר הוא אדם. אולי קשה יותר להצטיין בכל אלו כששותקים, כשנושאים את משקל האנושיות הפרטית שלנו ללא אפשרות של תיווך.