בשנתיים האחרונות המזרח התיכון עבר טלטלה עצומה. משטרים בתוניס, מצרים, לוב, תימן וסוריה קרסו, הוחלפו או במשטרים אסלאמיסטיים או פשוט גלשו לאנרכיה. מדינות כמו ירדן ולבנון מצויות על סף משבר מתמיד וקיים חשש שגורלן יהיה דומה. על הרקע הזה נראה היה שהבחירות הקרבות היו צריכות לעסוק באינטנסיביות במקומה ובבטחונה של ישראל במרחב הסוער. אולם לא כך הוא.
הקיפאון בתהליך המדיני יצר שיח פוליטי משונה בבחירות 2013. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד ביתנו והעבודה, משתדלות לטשטש ככול האפשר את הזהות המדינית שלהן. במרבית מערכות הבחירות הקודמות שתי המפלגות האלה הציגו משנה מדינית מפורטת ומסודרת. מפלגת השלטון לא פרסמה עד כה את המצע המדיני המפורט שלה ואפילו אין לו זכר בעמוד הבית שלה. דומה כי נאום בר אילן המבטיח שתי מדינות לשני העמים היה כלא היה. מפלגת העבודה הקדישה למצע המדיני שלה עמוד ורבע פלקטים ביחס לתשעה עמודים של משנה חברתית-כלכלית מפורטת ביותר באתר הרשמי שלה. מרבית הבוחרים בשתי המפלגות לא בחרו במועמדים שהציגו בפריימריז משנה מדינית סדורה הרוצה לקדם תהליך מדיני המוביל לשתי מדינות לשני עמים. כך למשל נדחקו בליכוד דן מרידור ובעבודה יריב אופנהיימר למקומות לא ריאליים. בוחריהם לא היו מעוניינים להתמודד עם הסוגיה הקיומית ביותר לעתידה של ישראל. השאלה היא מדוע?
על-פניו נראה כי התשובה היא ברורה. במציאות הסוערת של אזורנו אין טעם לצאת כעת ביוזמות מדיניות נועזות. הגישה היא שנמתין ונראה לאן הרוחות נושבות: אם המגמה של הקמת משטרים אסלאמיים רדיקליים תמשך ותסחוף גם את סוריה, לבנון וירדן בלאו הכי אין טעם בתהליך המדיני אלא כדאי להפעיל את תכנית מצדה, התבצרות והתחמשות לקראת סבב הלחימה הגדול הבא. גישה זו תקפה גם לגבי הפלסטינים; אם המודל של עזה ינצח לא יהיה טעם למחזר אותו בגדה. נראה כי מבצע "עמוד ענן" רק הוכיח את הגישה הזו.
השאלה אינה האם נכון מבחינה אלקטוראלית להתעלם מהתהליך המדיני, גם אם בתקופת בחירות שיקול זה הוא המניע העיקרי, כמעט בלעדי, בשיח הפוליטי. השאלה היא מה הן האלטרנטיבות לתהליך המדיני? הן כמעט ברורות: אינתיפאדה שלישית, חרם בינלאומי על ישראל, התמוטטות הרשות הפלסטינית ואילוץ ישראל לשוב לתקופת הממשל הצבאי שקדם לאוסלו, מדינה אחת אבל דו-לאומית והכשרת האזור לקואליציה מלחמתית נגד ישראל. אולם מאחר שהתרחישים האלה הם רק כמעט ברורים ולא ודאיים מרשים לעצמם בכירי הפוליטיקאים להתעלם מהם ומהידוק הבידוד הבינלאומי שבו מצויה ישראל, גם מקרב ידידות מסורתיות כמו בצפון אמריקה ומערב אירופה.
מיידע פנימי אני יודע שלפחות חלק מהפוליטיקאים הבכירים יודעים זאת ושנתם נודדת מכך. אולם עתידם הפוליטי האישי תלוי כמעט לחלוטין במספר המנדטים שהציבור יעניק להם. לכן גם תעמולת הבחירות עוסקת יותר מתמיד באישיות העומדים בראש המפלגות מאשר במצע שלהן בכלל וזה המדיני בפרט. מעטים בציבור מאמינים בהבטחות לפני הבחירות ולכן לא טורחים לקרוא או להבין על מה ועל שום מה פוליטיקאים אלו מבקשים שוב את אמונם. הבנה זו עומדת בבסיס החלטת המפלגות הגדולות בכול הנוגע למצע המדיני שלהן.
במאמר הבא אבדוק את יחסן של המפלגות הבינוניות למצע המדיני כדי לנסות ולהבין האם הן נושאות בשורה מדינית אחרת.
