הסכסוך הציוני-ערבי תואר כבר כסכסוך טריטוריאלי, לאומי, תרבותי ודתי, אבל המרכיב הניאו-אימפריאלי כדלק לסכסוך כמעט שלא נדון. הכוונה היא לפנטזיות שיש לשני הצדדים לחדש את מה שהם תופשים כעבר המפואר; עבר שנתפש כעתיר עוצמה לאומית/דתית ושליטה על המרחב, והמאופיין ביראת העמים מסביב. הפנטזיה הזו שייכת למיעוט קיצוני אך רב עוצמה בשני הצדדים ולכן ייתכן שהיא עולה לנו בשנאה, גאוותנות ודם.
מחד, בקנה מידה צנוע, זוהי האימפריה התנ"כית שכוננו בני ישראל, ברגעי העוצמה שלהם, שהסעירה ומסעירה את הדמיון של חלק מהציונים; ומאידך, האימפריה המוסלמית רבת העוצמה, שסופה בדעיכת שלטון העותמאנים, מסעירה את דמיונם של חלק מהאסלאמיסטים. מזרחן הנוטה ימינה, ברנרד לואיס, ניסח זאת בחדות, גם אם בצורה קצת מכלילה מדי; למעשה, האסלאם שסוע בין הגישה הניאו-אימפריאלית של קיצוניים לבין גישות מתונות בהרבה. אבל לקיצוניים המעטים בשני הצדדים הרוצים לחדש את העבר כאימפריה (בין אם זה שתי גדות לירדן או חזרה לתקופת הח'ליפות) יש כוח רב להשריש דימוי קולקטיבי. כך יש לשני הצדדים מודל שלפיו הם חזקים ונעלים ברמה העקרונית ובזכרון הקולקטיבי (המדומיין), ובה בעת חלשים, מאויימים, קורבניים ומושפלים בפועל.
עם או קבוצה שרואים בעצמם אימפריה נעלה אך חווים מציאות משפילה (או רק מאכזבת ביחס לפנטזיה) הופכים להיות רדיקלים במיוחד. הדיסוננס בין התפישה העצמית לבין המציאות מניע זעם, גאוותנות וקיצוניות. ההיסטוריה של אירופה מלאה באימפריות שהושפלו ונקמו, וגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה היא דוגמא קיצונית במיוחד לכך. בצורה שונה מאוד, אבל עם קווי דמיון עקרוניים, היהודים כמיעוט נרדף באירופה הם דוגמא רכה לכך. במשך שנים הם היו שרויים בדיסוננס מינורי מאוד, משום שזכר היותם אימפריה לאומית כבר היה מעורער ומעורפל בקיום הגלותי באירופה. אולם עם התעוררות הלאומיות ואביב העמים באירופה קמה גם בקרב יהדות אירופה תנועה לאומית שרוצה לשחזר עבר ישן ומפואר – הציונות.
הציונות, ובפרט בתחילתה, ביטאה את הדיסוננס הזה שבין עליונות פוטנציאלית לבין קורבנות וחולשה בהווה; מחד התקיים בה שיח של הגנה עצמית לקורבנות הפוגרומים והרדיפות שמהם סבלו כמיעוט מופלה וחלש באירופה, ומאידך צמח שיח של עוצמה לאומית מתחדשת ושל הקמה מחדש של גזע גאון ונדיב ואכזר, כמילותיו של המשורר הריוויזיוניסט. הפער בין נחיתותם של הציונים באירופה, ומבחינה מספרית גם בפלשתינה, לבין שאיפות הגדוּלה לחידוש עברה של אימפריה תנ"כית, מסביר את הרדיקליזציה של הציונות. כך ניתן להסביר את תגובותיה כלפי הערבים באופן שחרג מהגנה עצמית. גם אם נניח שאנו עיוורים לאלימות הצפויה כלפי יישוב כפוי של חבל ארץ בידי זרים ובחסות מעצמה קולוניאלית, ורואים בציונות תנועה שהותקפה באלימות לא מוסברת, עדיין עולות תהיות לגבי תגובת הציונות להתקפות עליה. במהלך הנכבה, למשל, גורשו גם קהילות ערביות שככלל לא פעלו נגד היישוב היהודי או אפילו נלחמו לצדו, ביניהן מרבית הבדואים וקהילות פלסטיניות שחתמו על הסכמי אי-לוחמה מקומיים. ביניהן היו גם כאלה שנרצחו, כמו בדיר יאסין.
באותו אופן, בעת צמיחת הציונות היו הערבים המוסלמים רמוסים תחת הקולוניאליזם האירופאי בה בעת שבזכרונם הקולקטיבי התקיימה האימפריה העותמאנית. זכרון מדומיין זה התעצם בקרבם לנוכח עליית הלאומיות בכלל, כשהלאומיות הצטלבה עם דת האסלאם באופן דומה להצטלבותה עם היהדות (בעוד שהנצרות היא דת לא-לאומית במובהק, לשתי הדתות האחרות במשולש המונותואיסטי יש גרעין לאומי).
בהתאמה, תגובתם של חלק מהערבים לציונות חרגה מהתמודדות עם יישוב כפוי של חבל הארץ בו שהם חיים. לאורך כל ההיסטוריה עמים ילידים אכן נלחמו באכזריות במיישבים, כפי שציין גם ז'בוטינסקי, ואת מרבית ההתנגדות הפלסטינית לציונות נכון לראות בהקשר הזה. אולם היו גם חריגות במאבק. בין אלה ניתן למנות את חאג' אמין אל-חוסייני שהיה לא רק פנאט דתי אלא מעין ניאו-אימפריאליסט מוסלמי, ששאף לחדש את גדולתה של האימפריה המוסלמית בעוד שהוא מכהן כמופתי של אחד המסגדים החשובים לאסלאם. מכאן ניתן להבין גם את חבירתו לאימפריה אחרת, גרמניה הנאצית, ואת האימוץ הפנאטי שלו את האידיאולוגיה הפאשיסטית שלה.
מחרידה ככל שתהיה תמיכתו של אל-חוסייני בהשמדת יהודי אירופה, המניע לה היה רציונלי מנקודת מבטו של המופתי: היהודים האירופים היו עתודת העליות של המהגרים שנכפו על המרחב הערבי בפלשתינה המנדטורית. אבל האימוץ הנלהב שלו את מכלול האידיאולוגיה הפאשיסטית חרג מכך; הוא הראה על שאיפה אימפריאליסטית. ההיסטוריון הלל כהן מסביר, למשל, כי בתקופת המנדט רצחו תומכי אל-חוסייני רצחו מעל אלף פלסטינים ממתנגדיו. אכן, ניאו-אימפריאליסטים לרוב פוגעים קודם כל בבני עמם.
בקרב כל קולקטיב מדוכא רווחים סנטימנטים פנטסטיים על היפוך יחסי הכוח: יום יבוא ואנחנו, הנשלטים, נהיה השולטים, ואף המדכאים. הפנטזיה הזו היא טבעית ונפוצה, אם כי לא מוסרית ובריאה. זו גם המתנה הטובה ביותר לאלה מהצד המדכא הרוצים להמשיך להיאחז בהגמוניה ומתארים את עמדתם, כפי שהסביר אלבר ממי, כהגנה עצמית ולא כדורסנות. אולם הדינמיקות הללו מועצמות אף יותר כשמדובר בשני צדדים עם פנטזיות ניאו-אימפריאליות. העבר המיתולוגי רק מפיח אנרגיה חדשה ומסוכנת בפנטזיה על היפוך יחסי הכוח, וסנטימנטים גמישים וספוראדיים הופכים לאתוס ממוסד, מעוגן, עוצמתי, שיטתי וקבוע. במצב כזה חזון של שוויון, הוגנות וחיים משותפים נעשה קשה במיוחד, ואפשרויות השינוי היחידות הן של יחסי כוח מתהפכים או מאיימים להתהפך.
מול הקושי הזה, המעוגן באתוסים ניאו-אימפריאלים, צריכים שני הצדדים לטפח גישה של הגינות קשוחה, המציעה לאחר קיום מכובד תוך שהיא עומדת נחושה מול שאיפותיו האימפריאליסטיות המחודשות.
הסוציולוג דאג מק'אדמס, שחקר את ההפגנות הלא אלימות שארגן מרטין לותר קינג, טוען שאחד מהבסיסים להצלחתו של קינג הוא השימוש הרב במוטיב ה"סליחה", כלומר הסליחה של השחורים ללבנים. מק'אדמס טען כי זהו לא רק מוטיב נוצרי אלא גם מה שהצליח להרגיע את הפחד הקמאי של הלבנים מזעמם של השחורים ומנקמתם, באם יתהפכו יחסי הכוח. ייתכן שבכל סכסוך במסגרת יחסי כוח, הסליחה של הצד המוכפף לצד השולט היא המפתח לביטול יחסי הכוח שלא בדרך מהפכה אלימה.
יריב מוהר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה ומחשבה מדינית באוניברסיטת בן גוריון ועוסק בהסברה בתחום זכויות האדם
