כתבי האישום נגד הקצינים הישראלים הם רק אחד מן הסימנים המתרבים לכך שממשלת טורקיה ומערכותיה הציבוריות פועלות בצורה לא שקולה ולא דמוקרטית, כמערכת אוטוקרטית שנועדה לשרת את רצון הממשל.
אצלנו לא אוהבים לשמוע את זה, אבל בשנותיה הראשונות עשתה ממשלתו של ארדואן רבות לדמוקרטיזציה של טורקיה. דחיקתו של הצבא למקומו הטבעי הכפוף למרות השירות הציבורי והפוליטיקה, הצמצום המשמעותי בכוחה של האליטה הכמאליסטית הוותיקה בעלת זכויות היתר, החשיפה הציבורית של שחיתויות בממשל – כל אלה חיזקו את התשתית הדמוקרטית של המדינה. לצד זה השקיעה הממשלה בכלכלה, חיזקה את הפריפריות החלשות, פתחה בדיאלוג עם הכורדים והארמנים, ופועלת לשכלול מערכת החוק. וכפי שציינו כאן בעבר, מפלגת הצדק והפיתוח, העומדת כבר עשר שנים בראש המדינה, לא עשתה כמעט דבר בתחום החוק כדי לשנות את אופיה האידיאולוגי של טורקיה. החברה במדינה אולי דתית ושמרנית יותר, אבל המדינה, לפחות במוסדותיה הייצוגיים ובמערכת החוק שלה, נותרה חילונית, ודומה ששליטיה דבקים בהפרדת הדת מהמדינה.
דווקא משום כך עצוב לראות את הצללים המתארכים העוטפים את שלטונם של ארדואן וחבריו. כתבי האישום המוגזמים נגד מפקדי הצבא הישראלי הם רק דוגמה אחת, ואולי לא המובהקת ביותר, לבעייתיות של השלטון הזה. בעיותיו מתחילות דווקא בשני היבטים בתחום הפנימי – חופש העיתונות, והרדיפה מעורערת הבסיס של היריבים הפוליטיים.
קשה להתעלם מן העובדה שבשנים האחרונות חופש העיתונות בטורקיה נפגע אנושות. עשרות רבות של עיתונאים נמצאים בכלא. חלקם אמנם נשפט על קשרים למחתרת הPKK, אולם גם אם אכן היו קשרים כאלה, ברוב המקרים המעצרים נסמכים על פרסומים שלהם ולא על פעילות מחתרתית. במקרים אחרים ההתנכלות חמורה יותר ונובעת מנקמנות אישית של השלטון בעיתונאים המסקרים את פעילותו בביקורתיות. הכתבים השמאלנים הללו החושפים את ערוותו בפני העולם כולו מוצאים לעיתים קרובות את דרכם לכלא. יש עדיין עיתונאים אמיצים בטורקיה אולם המעצרים מאלצים את עורכי העיתונים להפעיל צנזורה עצמית, וברוב המקרים גם מאמרי הביקורת עטופים בשבחים לא מעטים לשלטון.
לצד זה נמשכת ההתנכלות – עכשיו כבר אפשר לקרוא לה התעללות – בקציני הצבא הוותיקים. המשטר מכין כתבי אישום נגד כל המערכת הצבאית מאז ההפיכה הצבאית של 1960, וגורר גנרלים וקולונלים זקנים לבית המשפט. לעיתים קרובות יש לתביעה כתב אישום קונקרטי, גם אם הוא נסמך על פעולות שבזמן שנעשו נתפסו כבתחום החוק, אולם במקרים לא מעטים התביעה בונה תיקים מאולתרים, שמאחוריהם אין ולא כלום, ובהיקף ההאשמות ודרישות התביעה הם דומים לאלה שהוגשו נגד מפקדי המבצע הישראלים. כך הולך ומתברר שפרשת מבצע מַקֶבֶת (Balyoz) שעל פיה תכנו קציני צבא לתקוף יעדים בתוך טורקיה ולהאשים בכך את האסלאם הקיצוני, היא פרשיה שאין בבסיסה דבר מלבד שמועות. אף על פי כן יושבים בכלא כבר שנים קציני צבא, משפטנים, אקדמאים ועיתונאים שהואשמו בפרשיה, ככל הנראה על לא עוול בכפם.
לצד כל אלה, מוטרד ארדואן, המתקרב כבר לתום תקופת הכהונה השלישית והאחרונה שלו, מן האפשרות שלא יוכל לכהן יותר כראש ממשלה. תכניתו דומה מאד לזו של פוטין ברוסיה – החלפת תפקידים עם ראש הממשלה ושמירת הסמכויות בידיו. בשבועות האחרונים מדברים במפלגת השלטון באופן גלוי על החלפת השיטה השלטונית מפרלמנטרית לנשיאותית, אולם יש גם מי שטוענים שהדיבורים הללו הם בעצם מסך עשן. ארדואן יעדיף להתמנות לנשיא על בסיס השיטה הנוכחית. אמנם באופן פורמאלי הנשיא אינו נבחר אלא ממונה באישור הפרלמנט, אולם החוקה הנוהגת היום מקנה לו סמכויות כמעט בלתי-מוגבלות. כל עוד מכהן בתפקיד עבדוללה גול, הסר למרותו של ארדואן, הוא נזהר בהפעלת הסמכויות הללו. אולם אם ארדואן ימונה לנשיא הוא יוכל להפעילן ללא הגבלה.
מנקודת המבט הישראלית כתבי האישום נגד קציני צה"ל הם אירוע חריג בחריפותו, אולם מנקודת הראות של מי שמצוי בפוליטיקה הטורקית, זהו רק עוד אחד בשרשרת האירועים החמורים וחסרי הפרופורציה המתחוללים בתקופה האחרונה, ומבליטים את העובדה שהמערכת הפוליטית והמשפטית בטורקיה מתנהגת בצורה קפריזית ולא מבוקרת כדי לרצות את ראש הממשלה.
