אירועי ה"אביב הערבי" שהחלו בתוניסיה בחודש דצמבר האחרון והגיעו לשיא עם הדחת מובארכ במצרים וההפגנות ההמוניות המתקיימות מזה ארבעה חודשים בסוריה ובתימן, מעוררים תהיה מדוע הפגנות אלו זכו להצלחה ניכרת בעוד ה"תנועה הירוקה" באיראן, שיצאה למאבק לאחר הבחירות ב-2009, נשכחה כמעט כליל.
על מנת לעמוד על מאפייני הכישלון, ברצוני ראשית לעמוד על מאפייני ההצלחה של התנועות בעולם הערבי. המפגינים בתוניס ובכיכר תחריר הגדירו מטרת על ברורה שאיחדה סביבה פלגים רחבים של העם: הפלת השלטון. לא החלפת עריץ אחד באחר, לא רפורמות מזויפות, אלא החלפת המנגנון, השיטה והשלטון. "העם דורש את הפלת המשטר" כתבו המפגינים בשלטים, ואכן פלגים נרחבים איחדו את השורות סביב הדרישה הברורה הזו. ארגונים מקצועיים, משכילים צעירים, דתיים, חילוניים, מובטלים, ואפילו אנשי כוחות הביטחון עמדו כתף אל כתף. הנהנים ממנעמי שלטון מובארק יצרו שכבה דקה מאוד שלא הצליחה לעמוד בפרץ המחאה, והמפגינים הצליחו לבודד אותה. ראיה לבריתות החברתיות הללו, ניתן עוד למצוא גם כיום בכיכר תחריר עת דורשים המפגינים לשמור על הישגי המהפכה ולא לתת לארגון או קבוצה מסוימת "לגנוב את ההצגה".
המצב באיראן שונה בתכלית. אמנם לאחר הבחירות ב-2009 הצליח מנהיג האופוזיציה מיר-חוסיין מוסאוי לסחוף אחריו המונים להפגנות במחאה על הזיוף בבחירות וכנגד השלטון של אחמדינג'אד, אולם ההפגנות לא כללו את כל פלגי העם או את רובם. המפגינים של התנועה הירוקה היו בעיקר הסטודנטים, הצעירים, המשכילים והעירוניים, אלה שנולדו לאחר המהפכה ב-1979 ושבעו ממרוריה. להפגנות לא הצטרפו אנשי הממסד הדתי, הכפריים, הפועלים והאיגודים המקצועיים.
בניגוד לעמידה האיתנה של העמים הערבים כנגד השיטה, המפגינים בערי איראן מאז 2009 לא ביקשו את החלפת השיטה אלא את החלפת השליט. מוסאוי, קרובּי, ח'אתמי, רפסאנג'אני, ושאר מנהיגי האופוזיציה, הקפידו להדגיש כי אחמדינג'אד הוא זה שניצח על הזיוף בבחירות. באותה עת הצהירו על כוונתם לשמור על מנגנון "וילַאיֶת-י פַקִיה" (שלטון חכם ההלכה), ולמעשה להבטיח כי מעמדו של ח'מינאי, המנהיג הרוחני העליון, מובטח לכאורה גם אם ימולאו דרישותיהם. פה נעוץ אחד מכשלי התנועה.
מכשול נוסף הוא רשתות הפטרונות של השלטון ומנגנוני משמרות המהפכה. מאז כינון השלטון המהפכני הקפידה המערכת לתגמל את נאמניה מכל שכבות האוכלוסייה. בראש האיגודים המקצועיים עומדים נאמני השלטון (שמנעו במספר הזדמנויות את השבתת המשק), באמצעות סובסידיות ומענקים שומר השלטון על נאמניו באזורים הכפריים של איראן, וכמובן, אל לנו להתעלם משכבות רבות באיראן שעדיין מאמינות במטרות המהפכה, ונאמנות לדרך של השמרנים באיראן.
לאחרונה החלו אמצעי התקשורת המזוהים עם האופוזיציה לשאול מדוע עדיין לא התגבשה אופוזיציה אפקטיבית לשלטון, ובתוך כך, גם לשיטה. אחד מכותבי המאמרים לאתר "כַּלִמֶה" המזוהה עם מוסאוי וקרובּי, העלה עניין נוסף הראוי לבחינה, והוא דווקא נוגע לדיכוי ההפגנות מצד השלטון. לדידו, הדרך בה מתמודד שלטון עם המפגינים תלויה בפטרונים של אותה מדינה בזירה הבין-לאומית. מכיוון שרוסיה וסין, אבירות זכויות האדם, הן המעצמות המקורבות ביותר לאיראן, יכול היה השלטון לנקוט באלימות בלתי מוגבלת מבלי שיהיו לכך השלכות מרחיקות לכת על יחסי החוץ שלה. על פי אותו הגיון- קרבת מובארכ ובן-עלי לארצות הברית ולמדינות אירופה, שמה רף לפניהם באשר למידת הכוח האלים שבאפשרותם להפעיל נגד המפגינים בלא לאבד לגיטימיות בקרב המעצמות המקורבות אליהן.
יתכן שההפגנות באיראן ב-2009 סיפקו השראה למפגינים באביב הערבי, אולם האחרונים גם למדו מטעויות האיראנים והעמידו חזית אחידה, ברורה בדרישותיה וחמושה בעיקר בהבנה ששינוי יכול לבוא רק ממהפכה הקוראת לשינוי השיטה מן היסוד. עד שהאופוזיציה האיראנית לא תפנים לקחים אלה נמשיך לראות הפגנות של חוסר שביעות רצון באיראן ללא אופק מהפכני.
ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין. תחום התמחותו הוא היסטוריה חברתית ופוליטית איראנית.
