"הפתרון לדעתה של אשה כוויתית" הוא מאמר יוצא דופן, בעיניי, לא משום שיש בו דברים שמעולם לא קראנו, אלא משום שהוא מאפשר הצצה ייחודית לנקודת מבט ערבית נשית על ישראל, העולם הערבי והסכסוך הערבי-ישראלי. נקודת מבט של אשה ערביה אמיצה המבקשת, וגם זה מיוחד במינו, לדבר אל הישראלים בשפה העברית, ולא עליהם ובשפה הערבית.
כשנג'את שלחה לי את הגירסה הראשונה של מאמרה, כחלק מנסיון שלנו להרחיב את זוויות הראיה שלנו לרגל "יום השלום", שפטתי את המאמר לחומרה. היו בו, כך סברתי, שתי טעויות מהותיות: ראשית, ההנחה כי רוב הישראלים מבקשים "להעיף" את הפלסטינים למדינות ערביות שכנות, ושנית, אמונה כי את הפתרון לבעיות הקשות של העולם הערבי ושל הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך לפתור על ידי הקמת מדינה דו-לאומית בין הים לנהר. חשבתי שהטענה הראשונה לא נכונה ושהטענה השניה לא תהיה. בסתר לבי תהיתי כיצד עיתונאית ערביה שוחרת שלום, שבשבועות האחרונים הפכה לידידתי, כותבת מאמר כל כך לא משכנע, ודווקא בתגובה לבקשתי שתדבר עם קהל הקוראים הישראלי על "שלום". במילים אחרות, בדברים שכתבה ראיתי לא הזמנה לשלום אלא שכפול של אִיּוּם: מה מבדיל, אם כך, בין נקודת המבט של שוחרת השלום הערביה על ישראל ועל הסכסוך, לבין נקודת מבטם של גדולי אויביה של ישראל?
שלחתי את המאמר בחזרה לנג'את והעמדתי אותה על טעויותיה (מה שמכונה "הסגברתי" לה). ראשית, כתבתי לה, גם שוחרי השלום במדינת ישראל לא רוצים בשוויון זכויות מלא בין יהודים וערבים בין הים לנהר. כיצד תשכנעי את הציבור הישראלי בכך? שנית, בין שתי אופציות קיצוניות כמו "טרנספר" ו"שילוב מלא" יש אופציית ביניים, והיא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. מדוע, שאלתי אותה, אינך מתייחסת כלל לאפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית, הנתמכת על ידי הקהילה הבין-לאומית ועל ידי "מחנה השלום בישראל"?
נג'את הוסיפה בנימוס עוד פסקה או שתיים, שלא ענו על הערותיי. ויתרתי וחשבתי לתרגם את מאמרה ולפרסמו כמות שהוא, אך אז היא ביקשה ממני עוד כמה ימים לחשוב. לאחר שבועיים שלחה לי את הנוסח שפורסם בסופו של דבר. לאחר שקראתי אותו הבנתי כי מלכתחילה החמצתי את הנקודה שלה כליל. תרגמתי והעליתי אותו, ביודעי שעוד אחזור אליו.
יש במאמר מזיגה של רעיונות שיתפרשו בישראל כ"שמאל רדיקלי" ו"ימין רדיקלי". אולם מה שנראה כאוסף לא משכנע של סתירות הופך להגיוני בהחלט כאשר שמים לב לזהות המחברת: אשה ערביה, אמיצה, המבקשת לשכנע את הישראלים לעזור לערבים, דווקא משום שהם – הישראלים – הצליחו להקים מדינה המתגברת על רוב הבעיות המפוררות את המדינות הערביות מבפנים. השמאל הישראלי יטען, ובצדק, כי מדינת ישראל סובלת מרבות מהבעיות המפוררות את מדינות ערב. המחברת תטען, ובצדק, שמותר לאשה ערביה שחוותה על בשרה את משמעות המילה "אזרח סוג ב" במדינה ערבית להשוות בין המתרחש בישראל ובין המתרחש במדינות ערב, ולשאוף להגיע למקום שבו נמצאת ישראל, פגום ככל שיהיה.
אכן, יש במאמר הצעה לפתרון של "מדינה דו-לאומית". אולם זאת לחלוטין לא מנקודת מבטו של הצד החזק (הגברי), המקופח (הפלסטיני) או התובע (האסלאמיסטי). אין במאמר מחשבה שלילית או רצון ברעתה של ישראל. להפך, יש בו מחשבה חיובית: רצון בטובתו של האזרח הערבי, וזאת מנקודת מבטו של המקופח לא במשוואה הישראלית-ערבית, אלא במשוואה הערבית הפנימית: האשה, כמייצגת המיעוטים הסובלים והנרדפים בעידן האביב הערבי. אין פה רצון בחיסולה של מדינת ישראל, אלא בקוממיותו של האזרח הערבי הנרמס על ידי מדינת הלאום המדירה, הדכאנית והמושחתת שלו.
אולם יש במאמר געגוע, כמיהה, למילה שרבים בשמאל הרדיקלי (בארץ ובחו"ל) שכחו, או היו מעדיפים לחיות בלעדיו: מדינה. אלה שחיים בתוך מדינה חזקה, יציבה, יכולים לוותר עליה. אלה – ובעולם הערבי הם הולכים ומתרבים, בעשרות מיליוניהם – שחווים את משמעותה של התפוררות המדינה והתפרקותם של מנגנוני החוק, הסדר והבטחון, כמהים למדינה. נג'את מזכירה לקוראת הישראלית: הערובה המרכזית לבטחונך, בכל המישורים, היא מדינה מתפקדת. במילים אלה אין כוונתה של נג'את בהכרח ל"מדינת לאום" אלא למדינה המספקת לכל אזרחיה צדק ובטחון. עבור האזרח הערבי, היא מדגישה, מדינה כזו חשובה יותר מזהותו של השליט בה.
כשקראתי את הפסקה הזו במאמרה של נג'את נזכרתי באמירה ששמעתי לפני קרוב לעשרים שנה מחוקר עבר-ירדני ("בדואי") בעל שם: לשבטים בירדן, אמר לי בנחת, לא אכפת אם לשליטם יקראו ערפאת. כל מה שאכפת להם הוא לפרנס את ילדיהם ולשים להם אוכל על השולחן. זו הייתה תשובתו לשאלתי עד כמה תומכים השבטים במשטר ההאשמי.
נג'את אינה מאמינה באליטות הערביות. כאשה ערביה היא צודקת לחלוטין בפקפקה באליטות הגבריות המושחתות והשוביניסטיות במדינות ערב. זו הסיבה שבגינה היא שוללת מדינה פלסטינית: מה תועלת במדינה ערבית נוספת הנשלטת על ידי אותן אליטות, באותה צורה? סופה להישלט על ידי חמאס, או כל ארגון מיליטנטי אחר, וישראל לא תראה שקט בגבולותיה. סופה גם להיכשל מבחינה פנימית כשם שנכשלו המדינות השכנות, ולצלול למערבולת של אלימות וחוסר יציבות, שאת מוראותיה יסבלו בעיקר הנשים והמיעוטים. כאן מגיעה הפיסקה בה שעתה נג'את לבקשתי: אם קשה לכם עם מדינה יהודית-ערבית, הסבירה, הקימו מדינה פלסטינית בגבולות 1967 – ובלבד שייכפה עליה, בכוח הזרוע, משטר דמוקרטי, ושתושם תחת פיקוח בין-לאומי למשך שלושים שנה. יתר על כך, הדרך היחידה להבטיח כי מדינה זו תתייצב מבחינה כלכלית-חברתית ותגדל דור חדש המכבד ערכים אנושיים היא מערכת חינוך שזהו חזונה. ורגע לפני שהימנים בישראל צוהלים מציעה להם נג'את לוותר על הכרה פלסטינית במדינה יהודית. בעיניה זוהי התעקשות לא חכמה על נקודה משנית שסופה לסכל את המטרה הגדולה: הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית ומתפקדת.
אפשר למצוא "חורים" רבים וגדולים במאמרה של נג'את. אולם זו תהיה קריאה גברית המבקשת להתווכח ולא להקשיב. מי שיקשיב ימצא בו לא "ימין" ו"שמאל" אלא אשה ערביה שוחרת שלום המבקשת מהישראלים: אל תוותרו, לא אצלכם ולא אצל שכניכם, על מדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות האדם והאזרח. ורק תהיה קשה אחת נותרת מקננת בלב: כיצד זה שהישראלים לא הצליחו עד כה להותיר, אף אצל שוחרי השלום מבין הערבים, את הרושם כי אינם רוצים לטרנספר את כל הערבים מטווח ראייתם?
