ועדת החינוך של הכנסת התכנסה לאחרונה דיון בנושא "הירתמות תנועות הנוער לסיוע הומניטרי למען נפגעי מלחמת האזרחים בסוריה". שווה לציין שהאלימות בסוריה כבר חצתה מזמן את סף מלחמת האזרחים, אבל ניחא. היזמה לכינוס הדיון נולדה כמחווה חגיגית לרגל תום השקת השלב הראשון של מבצע "חום אנושי", בהובלת תנועות הנוער העובד והלומד ו"דרור ישראל" לאיסוף שמיכות ומעילים עבור נשים וילדים שנעקרו מביתם בעקבות המלחמה בסוריה. משתתפי הדיון, נציגי הפרלמנט והאורחים המוזמנים ציינו כי הייתה זו אחת הישיבות היותר מרגשות בהן השתתפו. או, כפי שמלמל לעצמו חבר הכנסת אברהם מיכאלי בתום הישיבה, "כעת נחזור לדברים האפורים".
עבורי היה זה הביקור הראשון בתוך הכנסת, ורשמיי מהמשכן וההתנהלות בתוכו וסביבו רבים. מאמר זה יוקדש לנקודה אחת שבלטה במהלך כל הדיון – הגיוון האתני והמגזרי של בני הנוער שהשתתפו בו, או בדבריו של חבר הכנסת משה מזרחי, "האינוונטר של המשתתפים".
במהלך הדיון שיבח חבר הכנסת את נציגי הנוער ומנה את המגזרים מהם הם מגיעים: ערבים, בדואים ויהודים. חבר הכנסת שלשמאלו, חמד עמאר, המכהן גם כיו"ר תנועת הנוער הדרוזית, הוסיף גם את הדרוזים. משה מזרחי לא התבלבל וענה, "יש לנו אינוונטר גדול אז לא פלא שאתה משמיט איזה שבט". הדיון המשיך.
חשבתי לעצמי שבכל הדיון הזה, שניסה לחגוג אחדות ואחידות (על גבול הזחיחות) בקרב מה שכינה יו"ר הוועדה "הפנים היפות של הישראליות, של המוסר היהודי", נעדר מגזר אחד: כיסוי הראש היחיד באולם היה של מוסלמית מהנוער העובד והלומד. כיפות כלל לא היו בין בני הנוער שהשתתפו. הכיפות היחידות בחדר היו של נציג משרד החינוך ושל חבר הכנסת אברהם מיכאלי, שאמר בחום כן ואמיתי: "אנחנו משרדים, ממשלה, ביורוקרטיה, אבל העיקרון שלכם מנצח". הבנתי אותו היטב. עוד חשבתי לעצמי שהיעדרותן של הכיפות בקבוצת הנערים איננה עניין מקרי אלא עקרוני.
לאחר הדיון ראיתי רוב בולט של כיפות במזנון הבשרי של הכנסת. הפער בחדר הדיונים של הועדה צעק פתאום בחדוּת גדולה עוד יותר. האם הדתיים הפכו לבורגנים כל כך, למערכתיים כל כך, עד שלא נשאר בהם להט של נעורים?
קורא ביקורתי יאמר שהיום גם תנועות נוער אינן ממש ההפך מהממסד, אלא קרון ברכבת האקספרס שיעדה הסופי הוא התמסדות. בין המוזמנים לדיון ישב מזכ"ל תנועות הנוער, איש בגיל חמישים לערך. מרכזי הקִנִּים של השומר הצעיר והנוער העובד והלומד אינם צעירים פרועי מבט אלא בחורים אחראים העובדים בשכר. ובכל אופן, ניצוץ מלהט הנעורים של תנועות הנוער היה בחדר, והניצוץ הזה דיבר ערבית, בין אם היה מדובר בבדואי מהדרום או בדרוזי מהצפון. בחדר היו גם נציגת UNICEF, נציגי הצופים ועוד דובר מהנוער העובד והלומד, אבל נדמה לי שרוב הנוער היה דובר ערבית.
הדוברים המבוגרים והממוסדים דברו בצורה רהוטה על פעילות חינוכית וערכה הרב. כולם נשאו דברים כלליים שקל להסכים עליהם, ואין שום בעיה להסכים איתם. הדוברים הצעירים דברו אולי בפיזור אך סיפרו סיפורים אישיים מרגשים שהיה קשה לא להזדהות איתם.
אפשר להסביר זאת כסולידריות המתקיימת בין דוברי ערבית, החזקה יותר מהסולידריות בין דוברי עברית ודוברי ערבית, למרות הזיקה התנועתית. דוברי הערבית קרובים כנראה יותר למחסור ולחוויית הפליטוּת מאשר דוברי העברית, לפחות בישראל, וקיומם היומיומי טעון יותר מבחינה פוליטית. ערבי בישראל הוא מלכתחילה מזוהה יותר ונמצא תחת זכוכית מגדלת יותר מאזרחים יהודים, ומכאן אולי הקרבה בין דוברי השפה.
אפשר גם להציע הסבר טכני: הנוער העובד והלומד הרים את הדגל, כרגע הצטרפו הצופים ומחנות העולים, ואולי בהמשך יצטרפו בני עקיבא ועזרא. אבל אי אפשר להתעלם מסיבה נוספת: הישראליות היא חילונית בעיקרה. מוסר יהודי בא לידי ביטוי בקרב אזרחי ישראל הצעירים והערבים, והדת היהודית באה לידי ביטוי בקרב עסקנים ופקידי הציבור. יתרה מכך, לדתיים כנראה אין מה לומר על מוסר יהודי, לפחות לא כפי שהוגדר באולם הדיונים. מרושע? אולי. אבל מרושע עוד יותר לא להצטרף ליוזמה הזו (והוצע למי מהם להשתתף ביוזמה).
נחזור לאינוונטר ולשבטיוּת שהעלה על נס חבר הכנסת משה מזרחי. האם אלה שישבו בחדר הם אלה שהודרו מן האינוונטר? האם הם השבטים שמרגישים בחוץ, ומחפשים אפשרות להשתלב במרחב?
אם כך, ה"דתיים" כשם קוד (או לפחות בני עקיבא ועזרא, תנועות הנוער הדתיות שאני מכיר) הם השלטון היום. הדתיים הפכו את השנור העסקני של פעם, את הקיום על שיירי הממסד המפא"יניקי, לפקידוּת גאה בעצמה, לממסד במיינסטרים של המיינסטרים. "הפנים היפות של הישראליוּת" כבר לא גלויות יותר, כיוון שלעסקנות אין פנים. היא שקופה, והיעדרה מדגים עד כמה היא נותנת הטון וקובעת התקן. הדיון בוועדה לא חשף מצב עניינים רווח. הוא חשף, לרגע, משהו שהיה ונעלם.
לסיום, נחזור לסיפא של האמירה של חבר הכנסת משה מזרחי, "לא פלא שאתה משמיט איזה שבט". האין אנו מצפים מנבחרי הציבור לא ליפול לטעויות מביכות בדיוק בנושאים הללו? לתומי סברתי כי במשכן זה תהיה, לפחות למראית עין, התייחסות לכלל השבטים. התבדיתי: אם קיומו ותחזוקו של האינוונטר חשובים יותר ממרכיביו, ברירת המחדל היא כנראה שתמיד יושמט שבט. ראש הממשלה, כנראה, ידע היטב על מה הוא מדבר כאשר ברך את ראש ממשלת בריטניה בביקורו ב"כנסת היהודית" השבוע.
לא נותר אלא לקוות שלא אשתייך אף פעם לשבט ששוכחים.
