נשיאי טורקיה ואיראן הקדישו חלק ניכר מנאומיהם בעצרת האו"ם לסוגיה הישראלית. אמנם קיים הבדל מהותי בין השניים ביחס לעצם לגיטימיות קיומה של ישראל: בעוד אחמדינג'אד מצהיר כי איראן אינה מכירה בעצם קיום "הישות הציונית" למדינה הרי ארדואן, עדיין, לא כופר בכך. עם זאת, שניהם רואים בישראל את לב הבעיות במזרח-התיכון ואולי בעולם כולו. מנהיגי שתי המעצמות האזוריות המוסלמיות, אך הלא-ערביות, הללו, עשו כול מאמץ בנאומיהם לפרוש את חסותם על הנושא הפלסטיני, בהאמינם כי באמצעותו יבטיחו את שאיפותיהם להגמוניה בעולם הערבי. ארדואן ואחמדינג'אד מאשימים את האו"ם ומועצת הביטחון כי נקטו במשך שנים עמדות פרו-ישראליות וכהוכחה הם מצביעים על החלטות רבות שהתקבלו נגד ישראל ולא מומשו.
אחמדינג'אד טען כי במלחמת לבנון השניה השתהתה מועצת הביטחון במשך 33 ימים רק כדי לאפשר "לציונים להשיג הישגים נוספים". לדבריו "כל עוד היא [מועצת הביטחון] אינה מסוגלת לפעול למען כל הקהילה הבינלאומית בצורה ברורה וללא משוא פנים – היא לא תזכה ללגיטימיות". ארודאן מצידו הצביע על אי מימוש 89 החלטות מחייבות של מועצת הביטחון ועוד מאות החלטות של עצרת האו"ם ע"י ישראל, בעוד הסבל הפלסטיני מתמשך. ארדואן גם הצהיר כי "איני סבור שהאו"ם כיום מחזיק בהנהגה הנכונה כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים מולו […] העובדה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא פתור, זו המכה הקשה ביותר לקהילה הבינלאומית". במילים אחרות: הקהילה הבינלאומית חסרת אונים בכול הנוגע ליחסה לישראל ולכן הטילו ספק ביכולתה להוות האמצעי שדרכו הפלסטינים יוכלו לממש את זכויותיהם.
המסר הבולט בנאומי נשיאי איראן וטורקיה הוא כי הם, כול אחד בדרכו, צריכים להחליף את הקהילה הבינלאומית במציאת פתרון הוגן לעם הפלסטיני. אמירה זו בולטת עוד יותר על רקע האכזבה האדירה בעולם הערבי והמוסלמי מנאומו של ברק אובמה. מקורות ברשות הפלסטינית קבעו כי "אובמה הפך עורו, התחמק מכול ההבטחות וזרק את הנאמנות לקרקעית ההדסון הקר". ח"כ אחמד טיבי טען במרירות כי "אובמה אימץ את הנרטיב של הישראלים ושכח את הסבל של הפלסטינים". במצרים זעמו על נאום זה והזהירו כי "התסכול הערבי יוביל לתבערה גדולה בכול האזור". בכך ישנה תפנית מסוכנת, מאחר שבשנים האחרונות התקיימה פרדיגמה כי ניתן להשיג ויתורים מישראל באמצעות הדיפלומטיה הבינלאומית לאחר שאופציית המלחמה הפכה ללא רלוונטית, במיוחד מאז קריסת ברית המועצות בתחילת שנות התשעים.
ארדואן ואחמדינג'אד מבינים כי עליהם לנצל היטב את התפנית הזו כדי למלא את מקומן של הקהילה הבינלאומית וארה"ב במזרח התיכון. שניהם מאמינים כי המודל אותו הם מייצגים, התיאוקרטיה האיראנית והדמוקרטיה האסאלמית הטורקית, הוא עתיד המרחב הערבי והאסלאמי. אחמדינג'אד הדגיש בנאומו באו"ם כי הוא מצפה להופעת המהדי אשר יממש את החברה האידיאלית. ארדואן אמנם לא השתמש בעצרת האו"ם כדי לקדם את משנתו הפוליטית-אסלאמית, אך רבים רואים בה את העתיד של האסלאם הסוני המודרני.
נשיאי איראן וטורקיה מעוניינים להחליף את התלות האזורית בארה"ב ובקהילה הבינלאומית בתלות בהם. ההתנגדות האמריקאית והאירופאית לתביעה הפלסטינית למדינה מסייעת להם להכשיר את הקרקע לכך. נראה כי בסביבתו של מחמוד עבאס מתחילים להפנים את העובדה כי הפרדיגמה הדיפלומטית כשלה; בקבלת הפנים לעבאס ברמאללה הונפו שלטים עם הכיתוב "אובמה שקרן", רמז על הקרע המעמיק עם ארה"ב. דובר מטעמו התראיין לכלי תקשורת ישראלים וטען כי מעתה הפלסטינים נוטשים את דרך המו"מ ופונים ל"אופציות אחרות". דבריו של נביל שעת' כי הרשות מתואמת עם טורקיה בכול הנוגע לקידום הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה ירושלים אולי מרמזים על האופציות האחרות. איראן, באמצעות ארגוני החסות שלה, החמא"ס והג'האד הפלסטיני, רואה בכישלון הדיפלומטיה ניצחון של הפרדיגמה שלה, הגורסת כי אין להכיר בעצם קיומה של ישראל. המשמעות היא כי טורקיה ואיראן יהיו ככול הנראה אלו שיכתיבו בטווח הזמן הקרוב את עתיד היחסים בין הפלסטינים לישראלים.
ישראל תיאלץ ככול הנראה להתמודד עם מזרח תיכון חדש, בו המהלכים הקובעים את עתידה יתקבלו באנקרה ובטהראן ולא בוושינגטון או בבירות אירופה.
