חידוש תהליך המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית היה קשה יותר מבקיעת ים סוף. עוד לפני תום הדי ההכרזה על כך הזדרזו כול תומכי ומתנגדי השלום להכריז על כישלונו הצפוי והזהירו מפני הפיצוץ הצפוי במקרה של הצלחה/כשלון. במאמר הזה אנסה להבהיר מדוע הסכימו הצדדים לחדש את המו"מ, את חלק מהסיבות לצפי לכישלונו ואת הברית הלא קדושה בין השותפים בעל כורחם לחידוש המו"מ ואלו המייחלים לסופו הצפוי בפיצוץ.
הסיבות לחידוש המו"מ הן ברורות ואפילו בנאליות: ישראל והרשות משחקות במשחק ההאשמות לאי-חידושו כבר הרבה שנים כדי לא להראות כסרבניות השלום. הפעם השופט, שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, הוציא כרטיס צהוב כפול והיה מוכן להטיל את האשמה על כול אחד מהצדדים בנפרד. ישראל חטפה סנקציה מקדימה מהאיחוד האירופאי, ככול הנראה בתיאום עם ארה"ב, והרשות הפלסטינית הוזהרה כי הסיוע האמריקאי הנדיב יופסק. לשתיהן הובהר כי ראשיהן יואשמו באופן ברור, מיידי ואישי באחריות לאי-חידוש המו"מ. הטלת אחריות אישית על מנהיגים היא שיח חדש במזה"ת, בעיקר לאחר תחילת האביב הערבי. ההיסטוריה מלמדת כי כול עוד המנהיגים נהגו על-פי הכלל העתיק: "ישחקו הנערים לפנינו", קרי האחרים יעמדו בחזית ההאשמה, דבר לא יקרה. מרגע שהכלל השתנה, הם נדחפו לחזית ושרידותם הפוליטית הועמדה בספק, נמצאה הנוסחה המאפשרת את חידוש המו"מ.
סיבה נוספת אשר מנעה את חידוש המו"מ היא היריבים הפנימיים של מנהיגי שני הצדדים. בזירה הישראלית מנהיגי המתנגדים נחלשו לאחרונה; אביגדור ליברמן עסוק במאבק משפטי על שרידותו הפוליטית ולא סביר שיפרק את הממשלה ואת הליכוד-ביתנו על דבר פעוט כמו הסדר שלום אפשרי. נפתלי בנט, השותף הכפוי של נתניהו, יכול לאיים בפרישה כמה שירצה. הברית עם "אחיו" הפוליטי, יאיר לפיד הסתיימה מרגע שנכנסו לממשלה. האחרון איבד חלק ניכר מאהדת הציבור בגלל מהלכיו התמוהים כשר אוצר ושחק את הקלף האנטי-חרדי. התבטאויותיו בעד חידוש המו"מ, בין היתר במטרה להציל את שרידי אהדת קהל בוחריו, אפשרה לראש הממשלה להתעלם מאיומי הבית היהודי. רשת הביטחון של מפלגות העבודה, מרצ ואולי המפלגות הערביות, מתירות לקואליציה לשרוד גם ללא בנט ומפלגתו ואולי גם ללא חלק מחברי הכנסת של הליכוד.
בצד הפלסטיני המתנגדת העיקרית למו"מ היא תנועת חמאס. שליטתה בעזה ובמוקדי כוח בגדה, כמו בחברון ומחנות הפליטים, אפשרה לה בעבר להרוס כול מו"מ באמצעות פיגועים שגבו את חייהם של ישראלים רבים. התגובה הפבלובית הישראלית, עליה בנתה תנועה זו, הסתכמה במשפט הזה: "מו"מ =פיגועים=אין מו"מ". אולם חמאס מצויה היום במלחמה מול מצרים שלאחר הדחת מחמד מורסי. דומה שחמאס איבדה כול שרידי הגיון כאשר עשרות, אם לא מאות מפעילי התנועה חברו לארגוני הטרור בסיני ומנהלים מלחמה גלויה בצבא המצרי. על-פי דיווחים מצריים נהרגו עד כה עשרות אנשי חמאס בעימותים האלה, יותר מ-80% מהמנהרות שקישרו בין עזה למצרים נהרסו והמצור הכלכלי שוחק את אהדת הרחוב העזתי לממשל החמאס. במציאות כזו תתקשה תנועת החמאס לנהל מלחמה בשתי חזיתות, מה עוד שהפעם מצרים לא תחלץ לעזרתה ותמנע פעולת תגמול ישראלית קשה.
מתנגדי הסכם שלום מהחזית הצפונית, סוריה, איראן וחזבאללה לא רק שעסוקים מעל הראש במתרחש במלחמת האזרחים הסורית אלא גם איבדו חלק ניכר מהעניין שלהם בנושא הפלסטיני. בגידת תנועת חמאס, אשר זכתה לסיוע נדיב ביותר בכסף, נשק ותמיכה פוליטית, אולם חברה לתנועות הסלפיות הלוחמות בסוריה, תרמה לכך באופן משמעותי. הנשיא האיראני החדש, חסן רוחאני, השואף לביטול הסנקציות נגד מדינתו, לא יפתח חזית חדשה נגד ישראל והמערב לטובת הפלסטינים.
לכאורה הנאמר לעיל יצר לראשונה מזה זמן רב אקלים פוליטי פנימי ואזורי נוח ביותר לחידוש המו"מ ולהתקדמות לקראת הסדר שלום. אולם רק לכאורה. הפערים בין שני הצדדים עדיין מהותיים ועמוקים; סוגיות הליבה של ירושלים, ההתנחלויות והפליטים לא השתנו רק בגלל אקלים פוליטי כזה או אחר. שני הצדדים יעשו ככול יכולתם ללמד את האמריקאים כי היסטוריה של 140 שנות סכסוך ישיר, הנשענת על אלפי שנות היסטוריה, אינה עניין של מה בכך. כולם יודעים שזה יגמר בפיצוץ. התקווה שלפיצוץ הזה יהיו רק השלכות פוליטיות ולא ריח של אבק שריפה.
