Below are share buttons

מי אחראי על חינוך ילדיהם של הפלסטינים הישראלים בירושלים?

חסמים חיצוניים ופנימיים – פוליטיים, חברתיים ותרבותיים – מונעים שיתוף פעולה בין האוכלוסיה הפלסטינית הישראלית והמזרח-ירושלמית למען קידום האינטרס הבסיסי המשותף לשתיהן: חינוך ציבורי טוב ונגיש לערבים המתגוררים בירושלים.

ירושלים הפכה בשני העשורים האחרונים ליעד אטרקטיבי – עיר ה"אפשרויות הבלתי מוגבלות" – לערבים-פלסטינים ישראלים משכילים צעירים, שרובם הגיעו לעיר כדי ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה והחליטו להישאר בה בתום לימודיהם, ומיעוטם הגיעו למטרת השתלבות במקומות עבודה במרחב העיר. רוב הצעירים המשכילים הללו הגיעו מיישובים ערבים בגליל ובמשולש והשאר ממרכז הארץ, שם מחכים להם שוק עבודה מוגבל ורווי, מחסור גובר בדיור ובקרקע וסביבה משפחתית לוחצת שלא תמיד מאפשרת התקדמות.

מסתבר שירושלים מציעה לפלסטינים-ישראלים, ובמיוחד אלה המועסקים במקומות תעסוקה בירושלים המזרחית, הזדמנות ייחודית לשמש "מיעוט מתווך" בין המערכת הישראלית לבין למעלה מרבע מיליון פלסטינים מזרח-ירושלמים, הסובלים מאי ידיעה מספקת של השפה העברית ומהעדר השכלה והכשרה מקצועית מוכרת. אולם למרות המעמד המיוחד שזכו בו הפלסטינים-הישראלים בירושלים, הם עדיין לא הצליחו להתגבר על חסמים העומדים בדרכם להשגת חינוך חובה חינם עבור ילדיהם.

מתקופת איחוד העיר עד היום הצמיחה מערכת החינוך בירושלים זרמים שונים, שאף אחד מהם אינו עונה באופן מלא על צורכי האוכלוסייה הפלסטינית הישראלית. רמתם של בתי הספר הממלכתיים בירושלים המזרחית נמוכה, הם אינם מלמדים על פי תוכנית הלימודים הישראלית ואינם מגישים לבחינות הבגרות, למעט בית ספר ממלכתי יחיד בבית צפאפא (שרמתו אינה גבוהה). מערכת החינוך הממלכתי היהודי איננה מתאימה לפלסטינים הישראלים, מכיוון ששפת ההוראה בה היא עברית ונטייתה התרבותית יהודית. האפשרויות האטרקטיביות יותר מבחינת רמת הלימודים הן בחינוך הפרטי או הפרטי למחצה: בית הספר הדו-לשוני ומגוון בתי ספר פרטיים ומוכרים שאינם רשמיים. עלות הלימודים בבתי ספר אלה היא גבוהה על פי רוב, שפת הלימוד במקרים רבים היא זרה, והתלמידים אינם לומדים על פי תוכנית הלימודים הישראלית ואינם ניגשים לבחינות הבגרות הישראליות, למעט בבית הספר הדו- לשוני וכמה בתי ספר פרטיים חדשים שהוקמו בשנים האחרונות. רוב בתי הספר הפרטיים היוקרתיים הם נוצרים וחלקם שייכים לכנסיות, כך שהם אינם הולמים את התפיסות הדתיות והערכיות של רובם המכריע של הפלסטינים הישראלים, שהם מוסלמים.

הפרטת שירותי החינוך פגעה רבות במערכת החינוך בירושלים המזרחית באופן כללי, והמדינה איננה מקיימת שם את חובתה החוקית לספק חינוך חינם. פתיחת בתי ספר חדשים לא נשענה על עקרונות חינוך ופדגוגיה טהורים אלא על עקרונות עסקניים ומסחוּר בחינוך, במיוחד בחברה חלשה ודלת אמצעים שרמת השכלתה לא מאפשרת לה להילחם על חינוך ילדיה. אפשרות ה"בחירה" רלוונטית למעשה רק למשפחות מהמעמד הגבוה ורק בין בתי ספר יוקרתיים, פרטיים או מוכרים שאינם רשמיים, ואיננה קיימת עבור משפחות מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, חסרי ההשכלה שעדיין נאבקים על הזכות לחיות בעיר. איש במערכת השלטונות הישראליות אינו מתעניין בהם ואינו עושה דבר לתקן את מצבה העגום של מערכת החינוך בירושלים המזרחית.

בהעדר היצע של חינוך ציבורי נגיש לפלסטינים הישראלים בירושלים המזרחית בשפה הערבית ועל פי תוכנית הלימודים הישראלית, הם נאלצים לאזן בין שיקולי העלות הגבוהה, איכות ההוראה והגשה לבחינות הבגרות הישראליות, לבין שיקולים ערכיים של שפה, דת ותרבות. חסמים חיצוניים ופנימיים – פוליטיים, חברתיים ותרבותיים – אף מונעים שיתוף פעולה בין האוכלוסיה הפלסטינית הישראלית והמזרח-ירושלמית למען קידום האינטרס הבסיסי המשותף לשתיהן: חינוך ציבורי טוב ונגיש לערבים המתגוררים בירושלים.

 


ד"ר אסמהאן מסרי-חרזאללה מנהלת את קבוצת המחקר על מוטיבציה בקרב מורים ערבים במכון ון ליר בירושלים, ומלמדת במכון להכשרת מורים ערבים במכללת בית ברל ובמרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. תחומי המחקר שלה הם ההשכלה, התעסוקה והתפרוסת המרחבית בקרב מיעוטים, ובייחוד בקרב החברה הערבית בישראל. 

ירושלים הפכה בשני העשורים האחרונים ליעד אטרקטיבי – עיר ה"אפשרויות הבלתי מוגבלות" – לערבים-פלסטינים ישראלים משכילים צעירים, שרובם הגיעו לעיר כדי ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה והחליטו להישאר בה בתום לימודיהם, ומיעוטם הגיעו למטרת השתלבות במקומות עבודה במרחב העיר. רוב הצעירים המשכילים הללו הגיעו מיישובים ערבים בגליל ובמשולש והשאר ממרכז הארץ, שם מחכים להם שוק עבודה מוגבל ורווי, מחסור גובר בדיור ובקרקע וסביבה משפחתית לוחצת שלא תמיד מאפשרת התקדמות.

מסתבר שירושלים מציעה לפלסטינים-ישראלים, ובמיוחד אלה המועסקים במקומות תעסוקה בירושלים המזרחית, הזדמנות ייחודית לשמש "מיעוט מתווך" בין המערכת הישראלית לבין למעלה מרבע מיליון פלסטינים מזרח-ירושלמים, הסובלים מאי ידיעה מספקת של השפה העברית ומהעדר השכלה והכשרה מקצועית מוכרת. אולם למרות המעמד המיוחד שזכו בו הפלסטינים-הישראלים בירושלים, הם עדיין לא הצליחו להתגבר על חסמים העומדים בדרכם להשגת חינוך חובה חינם עבור ילדיהם.

מתקופת איחוד העיר עד היום הצמיחה מערכת החינוך בירושלים זרמים שונים, שאף אחד מהם אינו עונה באופן מלא על צורכי האוכלוסייה הפלסטינית הישראלית. רמתם של בתי הספר הממלכתיים בירושלים המזרחית נמוכה, הם אינם מלמדים על פי תוכנית הלימודים הישראלית ואינם מגישים לבחינות הבגרות, למעט בית ספר ממלכתי יחיד בבית צפאפא (שרמתו אינה גבוהה). מערכת החינוך הממלכתי היהודי איננה מתאימה לפלסטינים הישראלים, מכיוון ששפת ההוראה בה היא עברית ונטייתה התרבותית יהודית. האפשרויות האטרקטיביות יותר מבחינת רמת הלימודים הן בחינוך הפרטי או הפרטי למחצה: בית הספר הדו-לשוני ומגוון בתי ספר פרטיים ומוכרים שאינם רשמיים. עלות הלימודים בבתי ספר אלה היא גבוהה על פי רוב, שפת הלימוד במקרים רבים היא זרה, והתלמידים אינם לומדים על פי תוכנית הלימודים הישראלית ואינם ניגשים לבחינות הבגרות הישראליות, למעט בבית הספר הדו- לשוני וכמה בתי ספר פרטיים חדשים שהוקמו בשנים האחרונות. רוב בתי הספר הפרטיים היוקרתיים הם נוצרים וחלקם שייכים לכנסיות, כך שהם אינם הולמים את התפיסות הדתיות והערכיות של רובם המכריע של הפלסטינים הישראלים, שהם מוסלמים.

הפרטת שירותי החינוך פגעה רבות במערכת החינוך בירושלים המזרחית באופן כללי, והמדינה איננה מקיימת שם את חובתה החוקית לספק חינוך חינם. פתיחת בתי ספר חדשים לא נשענה על עקרונות חינוך ופדגוגיה טהורים אלא על עקרונות עסקניים ומסחוּר בחינוך, במיוחד בחברה חלשה ודלת אמצעים שרמת השכלתה לא מאפשרת לה להילחם על חינוך ילדיה. אפשרות ה"בחירה" רלוונטית למעשה רק למשפחות מהמעמד הגבוה ורק בין בתי ספר יוקרתיים, פרטיים או מוכרים שאינם רשמיים, ואיננה קיימת עבור משפחות מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך, חסרי ההשכלה שעדיין נאבקים על הזכות לחיות בעיר. איש במערכת השלטונות הישראליות אינו מתעניין בהם ואינו עושה דבר לתקן את מצבה העגום של מערכת החינוך בירושלים המזרחית.

בהעדר היצע של חינוך ציבורי נגיש לפלסטינים הישראלים בירושלים המזרחית בשפה הערבית ועל פי תוכנית הלימודים הישראלית, הם נאלצים לאזן בין שיקולי העלות הגבוהה, איכות ההוראה והגשה לבחינות הבגרות הישראליות, לבין שיקולים ערכיים של שפה, דת ותרבות. חסמים חיצוניים ופנימיים – פוליטיים, חברתיים ותרבותיים – אף מונעים שיתוף פעולה בין האוכלוסיה הפלסטינית הישראלית והמזרח-ירושלמית למען קידום האינטרס הבסיסי המשותף לשתיהן: חינוך ציבורי טוב ונגיש לערבים המתגוררים בירושלים.

 


ד"ר אסמהאן מסרי-חרזאללה מנהלת את קבוצת המחקר על מוטיבציה בקרב מורים ערבים במכון ון ליר בירושלים, ומלמדת במכון להכשרת מורים ערבים במכללת בית ברל ובמרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. תחומי המחקר שלה הם ההשכלה, התעסוקה והתפרוסת המרחבית בקרב מיעוטים, ובייחוד בקרב החברה הערבית בישראל. 

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה